איש הצל

יריתי במקס,יריתי בו ישר בפניו. שלוש פעמים יריתי בו ונתתי לאקדח להשמט על הכביש, משמיע נקישה קשה, הסתובבתי והלכתי, לא פחדתי כלל, למעשה, לא הרגשתי דבר. זה היה כמו להרוג חרק שהרגיז אותך הרבה זמן, כמו להכות זבוב בעיתון מגולגל. המשכתי ללכת בלי שסובבתי את ראשי אפילו פעם אחת. הרגשתי ריקנות בפנים, כאילו איזה איבר פנימי נתלש מתוכי, או כאילו אוויר דחוס השתחרר מבית החזה. המשכתי ללכת, צפירות אמבולנס מתקרב, כמו צריחת ציפור טרף ענקית. הגשם הכה בפני, שוטף את הזעה שכיסתה את ראשי, מכוניתי חנתה במגרש החניה הסמוך, לחצתי על כפתור השלט, מנגנון הנעילה של הדלת הגיב בחריקה קלה. נחתתי על מושב המכונית ונעלתי את הדלת. צפירת האמבולנס המשיכה ואליה הצטרפו צלילי ניידות המשטרה שזרמו במקום. מישהו מצא את הגופה. ניגבתי את פני בסמרטוט הישן ששלפתי מתא הכפפות, ישבתי במכונית כבוית המנוע ובהיתי בתנועה החולפת בכביש. הרגשתי חופשי, לא היה איש אחד בעולם שידע את סודי, זה עתה מחקתי את את האחרון, את האדם היחידי שסודי היה ידוע לו. זה היה קצת מפחיד, מפחיד אפילו יותר מהמחשבה שיש אנשים שיודעים את הסוד. מפחיד להיות לבד עם הסוד, לבד כמו בהתחלה. סובבתי את המתנע, המכונית נענתה ברעידה קלה והמנוע החזק החל להמהם בגירגור שקט, כנמר ענק המוכן לזנק בכל רגע. הדלקתי את אורות המכונית והחלקתי אל תנועת המכוניות הזורמת, הרדיו השמיע מנגינות ישנות משנות השמונים שהשתלבו בחריקת המגבים וביחד יוצרים מנגינה חדשה.

ההתחלה

היינו צריכים להשאר בבית ביום כיפור, אולי היינו צריכים לצום, אבל החלטנו לצאת לכינרת. עבדנו כולנו באותו משרד, חברת בניה קטנה אבל משגשגת. קחו את המיניבוס אבל, תחזירו אותו ביום ראשון נקי, אמר הבוס. כבר שבוע שאנחנו מדברים על יום כיפור, הוויכוח היחידי שהיה לנו, אם ניסע לים המלח או לכינרת, תחשבו אמר מקס, שחייה בכנרת, מסעדות ערביות עם דגים על האש, או סתם לצוף בים המלח? יצאנו לכנרת, עמוסים בשקי שינה, אוהל קמפינג קטן אפילו מנגל קטן. היינו צריכים להיות ארבעה אבל טלי עשתה לי ברז. למקס זה לא קילקל את מצב הרוח, תאכל סטקים, תישחה ותתפוס ראש, חבל שלא נישארתי בבית. מקס ומירי התמקמו במושב האחור, המסיבה שם התחילה עוד לפני שעזבנו את העיר, מקס הוציא מגולגלת והתחיל לעשן, גם בירות התחילו לזרום. אין דבר שאני שונא יותר מאשר לשבת במכונית עם חלונות סגורים מלאה בעשן ובריח של בירה. אין מה לעשות, נולדתי מרובע. יש אנשים שגראס עושה אותם שמח, מירי לא הייתה אחת מהם, עשן המגולגלת שמילא את ראותיה הכניס בה עצבות, מקס ממולא בגראס ובבירה אפילו לא שם לב. פתחתי מעט את חלון המכונית מאפשר לאוויר קר ונקי להגיע אל ראותי. מקס היה עסוק בניסיונות בלתי פוסקים להכניס את ידו למכנסיה של מירי, הסטתי את המראה האחורית, לפחות לא לראות, גם הגברתי טיפה את הרדיו. חלפנו ליד פונדק דוברת, עד עכשיו כל המקומות בדרך היו סגורים, החג היהודי המתקרב גרם גם לכל המסעדות הערביות להסגר מוקדם מהרגיל, כמה רציתי קפה. המקום היחידי שהיה פתוח הייתה מסעדת הדגים הערבית בטבריה על החוף, שמחתי לצאת מהמכונית, המלצר הערבי קיבל את פנינו, כבר לא עושים על האש, "בגלל הכבוד ליהודים" אמר, "גם לא רוצה להביא למשטרה את הסעיף", יש חומוס וטחינה אמר, רק קפה אמרתי, הלך לי התיאבון. מקס המשיך עם הבירות. הערב הלך וירד על הכינרת, ידעתי שצריכים קצת למהר, כל החופים המסודרים היו סגורים וחשוכים "יום כיפור סגור", הצהירו השלטים. אורות מעטים נראו בחורשות האקליפטוס, פה ושם דלקו מדורות אחדות, גם המבלים המועטים לא ניסו להצהיר על נוכחותם, עצרנו את המכונית לא רחוק מאחת המדורות, רק רכב אחד, חנה בצד הכביש. ריח בשר צלוי מילא את האוויר, התחלתי לקושש ענפים למדורה, וכאשר הדלקתי אותה, ראיתי שמירי כבר מכורבלת בתוך שק השינה הצבעוני שלה, רעיון טוב. למקס המסטול היו רעיונות אחרים, הוא אפילו לא ניסה להקים את האוהל שהביא. כל מה שהיה לו בראש, היה להכנס לתוך שק השינה של מירי. לי כבר היה מספיק,מירי עם ה"תעזוב אותי יא מפגר, תן לישון", ותחנוניו מלאי האלכהול של מקס. החלטתי לזוז מהמדורה הקטנה ולתפוס קצת שקט. העברתי את שק השינה שלי ואת אחד התיקים כדי שישמש לי כרית, אל תוך חשכת העצים, משהו קשה הפריע לי בתיק ששימש ככרית, זה היה התיק של מקס. פתחתי את התיק כדי להוציא את החפץ הקשה. אקדח, מי המטורף שנתן לו רשיון לאקדח? הנחתי אותו לצידי. הטרוניות של מקס הלכו ושקטו, גם את מירי לא שמעתי יותר, רק קול של בקבוק מתנפץ, הלך עוד בקבוק בירה חשבתי, ועצמתי את עיניי. הצעקות חדרו אל תוך ראשי והפכו למסור ענקי, קמתי, אני חייב להפסיק את השטויות האלה של מקס. המדורה עדין בערה, את מקס לא ראיתי, שני גברים עמדו מעל לשק השינה של מירי, אחד מהם מנסה להוריד ממנה את את זוג מכנסיה והשני אוחז בחזה, תפסתי את האקדח של מקס וצעקתי, עד היום אני לא זוכר מה צעקתי, אחד מהגברים התרומם, לאור המדורה יכולתי לראות את הסכין בידו, יריתי, רק פעם אחת. הסכין נפלה מידו והוא צנח לרצפה, השני פתח בריצה מטורפת ונעלם בין העצים. מקס, איפה לכל הרוחות מקס? מקס התקרב מכיוון המדורה הקרובה, מתנדנד, ניסו לאנוס את מירי, אמרתי, יריתי בחרה הזה, הצבעתי על הגופה, איפה היית, הלכתי להתמסטל עם הערבים במדורה שם והצביע בידו לכיוון המדורה הרחוקה. אמרתי להם שהשרמוטה לא נותנת, אז הם שאלו אם הם יכולים לנסות. לא היה עם מי לדבר, הראש של מקס כבר הלך לאיבוד, סרוט. אספתי את התיקים והכנסתי את מירי למושב הקידמי, מקס זחל למושב האחורי, את צריכה רופא שאלתי, לא לחשה, סע, בבקשה סע. כל הדרך דיברתי, גופי רעד ללא שליטה, הכבישים היו ריקים. בחיים לא החזקתי אקדח ביד, אמרתי רק רציתי להפחיד, מוכרחים לספר למשטרה, לא, לא, התחננה מירי, לא משטרה, הוא אנס אותי, אם תספר למשטרה גם ההורים שלי ידעו. עצרנו בתחנת הדלק הסגורה, מזל שצינור המיים היה מחובר, זה היה מוכרח להיות משפיל. מירי רחצה את עצמה במים הקרים מבט קפוא על פניה, סובבתי את הראש לאחור, מקס המשיך לשכב על המושב האחורי הוא אפילו נחר. תוריד אותי רחוק מהבית, "אמרתי להורים שאני נשארת אצל חברה" אמרה, שלא ידעו על הטיול. בעיתונים כתבו על גופה של תושב ערבי וסמים שנמצאו על החוף, המשטרה חושדת בסיכסוך כנופיות. חשבנו שמקס לא זוכר כלום, וקברנו את הסיפור אני ומירי. עברתי למקום עבודה אחר, לא יכולתי יותר לראות את הפנים של מקס. מירי חזרה לאוניברסיטה, התפזרנו. מקום העבודה החדש היה מדכא, קצין רכב, כמו בג'וב הקודם, הרכב היה מיושן והייתי צריך להתווכח על כל שקל שצריך להוציא עם החשב הקמצן, הוא כנראה חושב שברקסים זה דבר שמחזיק לעולם, המשכתי לחפש בעיתונים במדור "דרושים", העבודה היחידה שהתפנתה, הייתה במשטרת ישראל, זה לא שאני לא אוהב שוטרים, אפשר לומר שאני פשוט מפחד מהמשטרה. אבל המשאיות המשיכו לנסוע על צמיגים חלקים, ונמאס לי לריב כל יום מחדש עם החשב הקמצן. פניתי למקום העבודה הקודם, לבקש המלצה, זה פשוט חלק מבקשת עבודה במוסד ממשלתי. הם שמחו לתת לי את ההמלצה, ושאלו אם שמעתי שמירי עומדת להתחתן, עם בחור מסורתי, "היית מאמין שמירי תתחתן עם דתי?" אמרה הפקידה. שמחתי בשביל מירי, אולי זה סימן שהצליחה להדחיק. במקום העבודה החדש, לא היו בעיות של תקציב, הרכב הוחלף לעיתים קרובות, נבדק על בסיס שבועי, ומחסן החלקים היה גן עדן לקציני רכב. קבלת רכב חדש היה הדבר שהכי אהבתי, צ'ופר. קיבלתי את הרכבים החדשים ישר מהיבואן, לקחתי אותם לצביעה ולהרכבת סירנה מחשב התיקשורת וכמובן האורות המהבהבים על הגג, כיסיתי את האורות בכיסוי אברזין ולקחתי אותם לנסיעת מבחן ארוכה. אהבתי את העבודה, אהבתי גם את הסיפורים שהשוטרים אוהבים לספר, הייתי אחד משלהם. קראו לי ברמקול, עד היום אף אחד לא קרה לי ברמקול, זו הייתה הפקידה בחברה שעבדתי בעבר. מישהו התקשר, היא אמרה, בקשר לכנף שכופפת במכונית שלו בטבריה, הבטחת לשלם הוא אמר, משהו על יום כיפור, קצת היה קשה להבין עם המבטא הערבי שלו. לקחתי את מיספר הטלפון שלו ושמתי בכיס. מאד קל לגלות אינפורמציה על בעל טלפון, במיוחד עם יש לך קשרים במשטרה. אפילו לא הייתי צריך לבקש טובות, ניגשתי לאחת הניידות שהובאה לטיפול והדלקתי את המחשב. האינפורמציה לא איחרה להופיע על המסך. ערבי תושב טבריה, עבר פלילי, כבר היה לי הכל. טלפנתי אליו מטלפון ציבורי. זה היה החבר של הערבי, זה שברח. הוא רצה כסף, הרבה כסף, אחרת הוא יספר הכל, הסכמתי לשלם אפילו לא התווכחתי על הסכום. ביום חמישי אנחנו מקבלים ניידות חדשות ויוצאים לנסיעת מבחן. הבטחתי לו את כל הכסף ביום חמישי. קבענו להפגש במסעדה במחלף נתניה, הוא ילבש מעיל ירוק ויחזיק מטריה. תחכה בחוץ אמרתי, אני נותן לך את הכסף דרך החלון וגמרנו, אני לא שומע ממך בחיים? הוא הבטיח הם תמיד מבטיחים הסחטנים. הוא חיכה לסובארו קטנה. יצאתי לדרך, אורות הגג של הניידת מכוסים באברזין עם ההודעה "לא בשרות." כמה קילומטרים לפני המחלף עצרתי את הרכב, וכיביתי את המחשב. מתחת למושב הוצאתי את האקדח של מקס והורדתי את הכיסוי המהבהבים מהגג. הוא חיכה לפני המסעדה, בדיוק כפי שהבטיח, צפרתי לו וסימנתי לו להתקרב, הוא היה עסוק יותר באורות המשטרה המהבהבים מאשר בנהג והתקרב. מבלי להסס, יריתי בו ישר בפנים שני כדורים, והחלקתי אל תוך התנועה. אנשים נותנים לך להשתלב בתנועה הרבה יותר בקלות, כאשר הם רואים ניידת. כיסיתי את אורות הגג, וחזרתי למוסך. רוב האנשים שמסתובבים ליד המסעדה במחלף נתניה הם עובדים ערביים מהשטחים, אלה לא אוהבים להפגש עם משטרה, לא היו עדים. החקירה הבאליסטית הראתה שהוא נורה מאותו אקדח שהרג את סוחר הסמים בכינרת. זה הרגל מגונה לירות באנשים אמרתי לעצמי, טוב, לפחות זה ניגמר. הלוואי ולא הייתי פותח פה לשטן. דבר אחד לא הפסיק להטריד אותי, איך המשטרה ידעה שזה כנראה אותו האקדח? לא הייתי צריך לחכות הרבה, אחד מעובדי המדור לזיהוי פלילי הביא את רכבו לביקורת תקופתית, הראתי לו את הכתבה בעיתון, ושאלתי. הוא חייך ואמר גם העיתונאים שאלו את אותה השאלה, אבל תשובה הם לא קיבלו. הכדורים שהוצאנו מהגופות בשני המקרים היו כדורים מיוחדים. מיוחדים? שאלתי, כדורים שמיוצרים עבור קציני ביטחון במטוסים, עשויים מחומר מיוחד, כדי שלא יחדרו את מעטפת המטוס, ויגרמו להתרסקות. איך הגיעו כדורים כאלה לידיים של פושעים זו החידה האמיתית. מזל שהייתי אחד משלהם והוא הרגיש שהוא יכול לספר. לי כבר היה את פיתרון החידה, אחיו של מקס היה איש ביטחון אווירי באל על. היה, עד שנסע למצא את עתידו בארצות הברית. מקס פשוט גנב את האקדח של אחיו. כבר רציתי להפתר מהאקדח ומהכדורים המזהים שלו, מזל שלא הספקתי לעשות זאת. מירי התקשרה, מאז שאני עובד במשטרה, הפסקתי לאהוב טלפונים. אתה אף פעם לא יודע מי באמת מקשיב לשיחה, היא נשמעה קצת היסטרית, אז קבענו להפגש. בית קפה קטן לא רחוק ממקום העבודה שלה. מצטערת שהטרדתי אותך, אמרה, מקס התקשר, הוא כבר התקשר כמה פעמים. שתקתי, בהתחלה הוא ביקש הלוואה, סכום קטן, הוא מחפש עבודה, אחר כך הוא סיפר את האמת. הוא מכור לסמים, נתתי לו את הכסף, הוא הבטיח שלא יתקשר יותר. והוא התקשר שנית? שאלתי, כן הוא שמע שאני עומדת להתחתן עם דני, בחור מסורתי, הוא שאל אם דני ירצה עדיין להתחתן איתי אחרי שישמע ששכבתי עם ערבי ביום כיפור. הוא גם הזכיר את העניין השני, היא לא פירטה, אבל ידעתי שהיא מדברת על האנס שהרגתי, הוא גם שאל אם אני יודעת היכן האקדח, אמרתי שזרקת אותו למיים. שילמת לו? הייתי מוכרח לשאול, כן ענתה ואתמול הוא ביקש עוד כסף, הרבה כסף, אמרתי לו שאין לי. ניחשתי, מקס המשיך לאיים. לא הייתי צריך לחשוב הרבה, סחטנים לא מפסיקים לעולם. תגידי לו שהוא יקבל את הכסף, את רק צריכה כמה ימים כדי לגייס כזה סכום גדול, אני אגייס לך את הכסף. לא רציתי לספר לה את האמת. הקלדתי את שמו המלא של מקס במחשב המשטרתי, הוא היה נרקומן ידוע ועכשיו כבר ידעתי היכן למצוא אותו. נרקומנים אינם מתרחקים מהמקום בו הם קונים את הסם. ראיתי אותו מתקרב למגרש החניה, בצעדים לא יציבים, נרקומן, חיכיתי שהתקרב. יריתי בו ישר בפניו. שלוש פעמים יריתי בו, ונתתי לאקדח להשמט על הכביש. בבוקר התקשרתי למירי, אין לך מה לדאוג, אמרתי, כבר יש לי את כל הכסף. תגידי למקס, היא לא נתנה לי לסיים. אני כבר לא צריכה את הכסף, אמרה, סיפרתי לדני על האונס בכינרת, לא הזכרתי אפילו מילה על היריות, דיברתי רק על האונס. כבר אין חתונה, שמקס יעשה מה שהוא רוצה, אני כבר לא משלמת. בחורה חכמה, אמרתי לה סחטנים אף פעם לא מפסיקים. יצאנו אני ומירי לבית קפה חשבתי שאני צריך לנחם אותה. מאז ניחמתי אותה הרבה, מירי ואני כבר גרים ביחד כמעט ואין ביננו סודות. את החברים שלנו אנחנו בוחרים בזהירות

דויד מנדוזה

אם החיים זה כמו משחק פוקר, הייתי אומר שחילקו לי קלפים גרועים, אבל לפעמים במשחק, החלפת קלפים משנה הכל, החלטתי להחליף קלפים. עבדתי בחברת תעופה, כל היום ראיתי מטוסים עולים ויורדים, רק החיים שלי לא הצליחו להמריא. נשוי לזמירה והילד שהביאה לחיי הנישואין מזכרת מהבעל הקודם, מאושר לא הייתי, כל כך הייתי עסוק בניסיון המתמיד להביא פרנסה הבייתה, שלא ראיתי ממטר. הנסיעות הארוכות מרמת גן למקום העבודה מורט העצבים, ארבעים שעות בשבוע, מתווכח עם נוסעים שאיבדו את המזוודות או סתם נגרם להן נזק. אומרים שכשצרות מתחילות, הן מופיעות בשלשות, ובאותו יום, בדיוק כך זה היה. הצרה הראשונה הייתה מזג האוויר, גשם וברד, הגעתי לשדה התעופה כולי רטוב עד לשד עצמותי, הצרה השניה באה מייד בעקבות הצרה הראשונה שתי טיסות בוטלו ונשלחתי הבייתה מוקדם מהרגיל, שוב כל הדרך חזרה, ובאוטובוס שאפילו לא היה בו חימום, על הצרה השלישית כבר שמעתי בחדר המדרגות, הילד הקטן של זמירה שיחק לבדו בחדר המדרגות, הי מותק היכן אמא? שאלתי, היא נחה במיטה עם אבא, השיב הקטן, הם מאד עייפים. תמשיך לשחק מותק, אמרתי לילד, ופתחתי את דלת הדירה במפתח, זמירה ובעלה לשעבר מוטי, היו עדיין במיטה, במיטה שלי, שוכבים ערומים ומכוסים למחצה בשמיכה עטורת הפרחים. מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? נבהלה זמירה, רק באתי לראות שלא חסר לכם שום דבר, עניתי. יש אנשים שברגע כזה עולה להם הסעיף לראש ונשרפים להם הפיוזים, לי קרה דבר בדיוק הפוך, אפילו חייכתי. הוצאתי את הנייד מכיסי וצלצלתי לאישתו של מוטי, סאלי. בחורה נחמדה, חשבתי שמגיע לה לשמוע ראשונה, נתתי לה תאור וויזואלי, על מה שמתרחש ברגע זה בחדר המיטות שלי. תגיד לו צעקה, שאין לו מה לחזור הבייתה. אז אמרתי לו, חזרתי מילה במילה על כל מה שאמרה אישתו, היא הזכירה לו שזה הבית שלה, ועכשיו גם יהיה לו עסק עם שלושת האחים שלה. כל כך הרבה אינפורמציה, והיא כבר עברה לצרחות. החלטתי שעדיף להעביר לו את הטלפון, כדי שיוכל לדבר עם אישתו ישירות. לי כבר לא נשאר הרבה לעשות שם, אז סגרתי את הדלת ויצאתי לחדר המדרגות. הדלקתי סיגריה, והחלטתי שזה הזמן הטוב ביותר לקחת חופשה מהחיים. מהיכן שמעתי את המשפט הזה? נזכרתי, זה היה החבר שלי מוני, ביום השחרור מצה"ל, "עכשיו אני הולך לחפש את עצמי, לוקח חופשה מהחיים". מוני לא חזר אף פעם לארץ. אולי הוא מצא את עצמו ואולי כל מה שמצא היו הסמים. מוני מתגורר במיאמי בארצות הברית, אבל חוות המרחיאונה שלו "גראס פארם", הייתה באיים הקריבים, לפחות זה מה שמספרים החברה. חבר טוב היה מוני, הייתי נוסע אליו, אבל תמיד הייתי נגד סמים. זה היה הרגע שנזכרתי בדויד מנדוזה ונכנס לי רעיון מטורף לראש. חייגתי למוני, סיפרתי לו הכל, גם הקשבתי לכל מה שהוא אמר
חלוקת קלפים מחדש

אומרים שאדם חי רק פעם אחת, דויד מנדוזה עומד לחיות פעמיים. גיליתי את דויד בבית הקברות, ביום השנה לפטירתו של אבי זכרונו לברכה, באתי לגילוי מצבה. המצבה של דויד היתה לצד קברו של אבי, ומשכה את תשומת ליבי. קטנה ופשוטה רואים שניסו לחסוך כאן בכסף, ניכר היה שאיננו זוכה למבקרים רבים, אם בכלל. קראתי את הפרטים שעל המצבה, דויד נולד שנה לפני שנולדתי ונפטר רק לפני כחמש שנים. חזרתי לבית הקברות, זה נראה לי הדבר הכי נכון לעשות, אחרי הכל, גם חיי הנישואין שלי מתו היום. החלטתי לנצל את הדבר היחידי שלמדתי בשדה התעופה, לתחקר אנשים. ביקור קטן במשרד "חברה קדישא" בבית הקברות גילה לי שקבורתו והמצבה של דויד שולמו על ידי קרוב משפחה רחוק, שאפילו לא בא לטקס הקבורה. חקירה טלפונית קצרה העלתה שמשרד הפנים לא עידכן את העובדה שדויד מנדוזה איננו בין החיים. לא היה כל כך קשה להוציא העתק של תעודת הלידה של דויד, ועם תעודת לידה ביד, היה עוד יותר קל להוציא תעודת זיהוי חדשה. מאד חשוב ללמוד על אדם, במיוחד אם אתה רוצה להכנס לנעליים שלו, וזה בדיוק מה שעשיתי. דויד היה גלמוד, המחלה הקשה ממנה סבל, שיחררה אותו משרות מילואים, הוא לא היה חייב כספים למס הכנסה ולא היו לו תיקים במשטרה, הוא לא השאיר אחריו ילדים או אישה, דויד מנדוזה היה האדם המושלם לחזור לחיים, קצת קשה לחזור לחיים בלי כסף, התקשרתי לביטוח לאומי, הצקים ששלחו לדויד בשנה האחרונה "קצבת נכות" הם קראו לזה, חזרו, התנצלתי והבטחתי לתת את הכתובת החדשה. הפכתי להיות דויד. עברתי טסט בנהיגת מכונית וקיבלתי רישיון נהיגה, בכסף שקיבלתי מהביטוח לאומי פתחתי חשבון בנק, ורכשתי את מכונית האסקורט הישנה, אפילו שכרתי דירת חדר קטן בקומת קרקע זולה, בקיצור, דויד חזר לחיים. בבוקר הופעתי לעבודה והדפסתי כרטיס, בהפסקה הראשונה וויתרתי על ארוחת הצהריים, וניכנסתי להנהלת חשבונות, כבר שנתיים לא יצאתי לחופשה, וכעובד חברת תעופה גם הגיע לי כרטיס טיסה חינם. שאלתי את החשב, אם אוכל לנצל את החופשה והכרטיס, מהר ככל שאפשר, ריב עם האשה הסברתי. עכשיו קצת העבודה קצת חלשה, כן עניתי, כבר דיברתי עם הבוס. הוא חייך ושאל "לצאת במוצאי שבת מתאים לך?". קיבלתי שובר לטיסה שתי משכורות ולחיצת יד, למזלי החשב הוא גרוש. רק יומיים נשארו עד לטיסה, לא ראיתי שום סיבה לחזור למה שהיה פעם ביתי. נזכרתי בדירה החדשה, לפחות היה לי מקום להניח את הראש. הגעתי לשדה התעופה, המקום שהיה כמו בית שני בשבילי. לבוש במדי חברת התעופה ואוחז בתיק נסיעות קטן, שמעון מהביטחון עוד צעק אחרי, "אל תישכח את הדיוטי פרי". במכס כולם חייכו, גם אני חייכתי, ונעלמתי באולם הנוסעים, מאות של נוסעים הסתובבו במקום, החלקתי לצדו הרחוק של האולם, אחת הדלתות הייתה מסומנת, "לעובדים בלבד", הוצאתי את כרטיס העובד שלי והחלקתי אותו בחריץ, הייתי בחוץ. עקפתי את הבניין לצידו השני, "נוסעים נכנסים" הצהיר השלט, אז ניכנסתי, עדיין אוחז בתיק הנסיעות הקטן. הם כבר רגילים לראות אותי באולם הזה, מחפש מטען אבוד של נוסע, יצאתי לרחוב. אני מכיר היטב את הבירוקרטיה של שדה התעופה, מבחינת המדינה כבר הייתי בחו"ל, חברת התעופה רגילה לנוסעים שאינם מופיעים לטיסה, ומאחר ואין מזוודות שלי בטיסה, גם אנשי הביטחון אינם מוטרדים. הרמתי את הנייד וטלפנתי לאישתי בפעם האחרונה, הודעתי לה שהיחסים ביננו נגמרו וזהו אני יוצא לחו"ל, היא ניסתה לענות, אבל כבר סגרתי, הפעם החלטתי, אני מערבב את הקלפים לבד. ידעתי בדיוק מה אני רוצה מהחיים, הרבה כסף ומישהי לאהוב, לאהוב עם כל הלב. "יש רק שלוש דרכים לעשות כסף מהר", אמר לי מוני, הראשונה להוולד למשפחה עשירה הדרך השניה היא סמים את הדרך השלישית המציא רובין הוד, לקחת שלל מפושעים, אתה עדיין עובר על החוק, אבל המצפון שלך נקי. לא הייתה לי משפחה עשירה, וגם חיי הפשע לא קסמו לי. נשארה רק הדרך השלישית, הסיפור של דויד

קמים לתחיה

דוויד התקיים מקצבה קטנה שקיבל עקב מצבו הרפואי, והיה נעלם מפעם לפעם לצורך קבלת טיפולים רפואיים, השמועה בבניין אמרה שהסיכוי הוא שלא יחיה יותר משנה. השכנים שמרו לו על הדואר המועט שקיבל שהיה בעיקר חשבונות חשמל ומים ושאר מזיקים, השכונה הייתה באזור הפשע הגרוע ביותר בתל אביב ורוב דייריה חיו בה מחוסר ברירה. היחידים שחיו בשכונה מרצון היו סוחרי הסמים וזונות. פעמיים נפרצה מכונית האסקורט הישנה של דויד, לאחר הפעם השניה הוא הופיע בבית הקפה השכונתי, מקום שרוב דרי השכונה לא דרכו בו מעולם, פניו היו שטופות זעה מפחד וממתח נפשי. הוא ניגש לשולחן פינתי, לידו ישבו שלושה גברתנים ושאל היכן יוכל למצא את שאול, שאול היה האישיות הכי מפורסמת באזור, ממאמרי העתונות ניתן היה להבין שהוא האיש ששלט בכל כנופיות הפשע באיזור. למה מי אתה? שאל אחד הגברתנים, שמי דויד ענה, כולו רועד, ואני צריך עזרה. פה לא עזרה סוציאלית השיב הגברתן, יאללה, תתחפף מפה. מה אתה צריך? הצטרף לשיחה אחד היושבים, ניכר היה שיושבי השולחן כיבדו אותו שכן קולות הצחוק פסקו מייד. "פורצים לי כל הזמן למכונית", השיב דויד, "וחשבתי אולי שאול יכול לעזור לי", למה? צחק אחד מיושבי השולחן, שאול, הוא אין לו חברת שמירה. בן דוד שלי ממיאמי אמר לי לדבר איתו, השיב דויד. קולות היושבים נדמו, מי זה הבן דוד הזה? שאל אחד היושבים, מוני, אמר דויד, מוני בן דויד, ומה שאול יקבל בשביל העזרה הזאת? שאל הגברתן, כסף אין לי ענה דויד. שב, אמר הגברתן, מושך כיסא נוסף אל השולחן, איפה אתה גר? בדירה מעל הירקן חתוקה, השיב דויד. זה המסכן החדש שהשכיר את הדירה של משה, התנדב אחד היושבים להסביר, אנחנו מכירים כל מי שבא לגור אצלנו בשכונה. "אנחנו פה, זה הממשלה", גיחך אחד הגברתנים, "אל תדאג, אף אחד לא יגע לך במכונית או בדירה, לא שיש מה לגנוב אצלך" הוסיף. אז איפה אני מוצא את שאול? שאל דויד, מצאת, הודיעו לו מבלי להסביר לו מי מהם הוא שאול. אנחנו נעזור לך, ואם נצטרך, אתה תעזור לנו. יאללה לך הבייתה ותהיה בריא, תודה השיב דויד ונסוג אל מחוץ לבית הקפה. השמועות בשכונה עוברות מאחד לשני בדרך לא ידועה, ושיחתו של דויד עם שאול הפכה לנחלת הכלל. אל הרחמים שהרגישו כלפיו הצטרפה הערכת כבוד. מעט מאד אנשים היה להם את האומץ בשכונה לגשת ולדבר עם שאול. השעה הייתה כבר כמעט חצות כאשר הצעקות התחילו, "תעזבו את הילד שלי, הוא לא עשה שום דבר", דויד זיהה את קולה של שכנתו כבדת המשקל, ונקש על דלתה, המראה שראה היה די מצוי בשכונה, שני שוטרים במדים אוחזים בבנה של השכנה שידיו כבר היו כבולות באזיקים והשכנה בוכייה ומבוהלת בידיים מונפות כדוגרת המנסה להגן על אפרוחה. מה קורה פה? שאל דויד, הם אומרים שהוא שדד חנות, השיבה בוכיה. מתי שאל דויד? רק לפני כמה שעות, השיב אחד השוטרים, אבל כל הערב הוא היה אצלי, צעק דויד, אני מנסה ללמד אותו לקרא. משעה ארבע אחר הצהריים, הספר עוד אצלי על השולחן, עזב רק לפני שעה. שקט השתרר בחדר. השם ישתבח, צעקה הזקנה, אמרתי לכם שהוא לא גנב. אפשר לראות את הספר? שאל אחד השוטרים בחשדנות. דויד נסוג לאחור, ופתח את דלת דירתו לרווחה, על השולחן היה מונך ספר תנ"ך ועיתון יומי, הוא לומד תנ"ך שאל השוטר? הוא לומד לקרא השיב דויד. האזיקים הורדו מידיו של הפושע הקטן, והשוטרים נעלמו לדרכם. גם הסיפור הזה עבר בשכונה, אתה לא מפחד מהמשטרה? שאל אחד השכנים, למה? מה הם יעשו לי? השיב דויד בחיוך מריר, אני כבר חצי מת. חס ושלום, אמר השכן. למחרת כאשר עבר ליד בית הקפה עצר אותו אחד הגברתנים, תגיד לי, אתה מורה? לא השיב דויד, רק לא אוהב שמשטרה מציקה לילדים, ילד, גיחך הגברתן, הוא כבר בן שמונה עשרה, דויד חייך והמשיך לדרכו. כאשר סיים את קניותיו במכולת, ורצה לשלם את החשבון, אמר לו מורדוך החנווני שהחשבון כבר שולם. דויד הסתכל ארוכות בפניו של מורדוך ואמר, "תגיד למי ששילם שאני מודה לו, אבל אני רוצה לשלם", החשבון שולם, התעקש מורדוך, תודה השיב דויד, "תגיד לו שאני תמיד לשרותו", הוא יודע גיחך מורדוך והוסיף "תהיה בריא". בערב ביקש דויד מהשכנה להשתמש בטלפון, בבקשה, ענתה, והוסיפה "תגיד לי, איך זה שאין לך טלפון?", אין לי כסף בשביל זה, השיב דויד בגלוי. אני, קצת קשה לי והרפואות כל כך יקרות. "איזה מחלה יש לך?" שאלה השכנה. זה חיידק שהתיישב לי על הכבד, עוד מהתקופה שגרתי בצרפת, זו הסיבה שחזרתי לארץ, אבל הרופאים לא מוצאים דרך להפטר ממנו, ענה דויד. "ישמור אלוהים אמרה השכנה", זה עוד יותר גרוע מעין רעה. הנקישות החזקות העירו את דויד, עדיין בפיג'מה הישנה פתח את הדלת לרווחה, אחד מיושבי בית הקפה עמד שם, "שאול צריך שתעשה בשבילו משהו" אמר הבחור, חבר שלו צריך שחרור בערבות, והושיט לדויד מעטפה חומה ונפוחה. תהיה שם בבוקר, שלא תאחר. הבחור הסתובב ונעלם בחדר המדרגות, דויד חזר למיטה החמה ותוך דקות נרדם. בבוקר היה הראשון שהגיע לבית המשפט, לבוש חולצה לבנה ועניבה ישנה, ישב וחיכה לפני דלת אולם המשפטים. "אני משחרר אותך בערבות של עשרים אלף שקלים", אמר השופט. דויד קם ממושבו בשורה האחרונה של אולם בית המשפט, כבודו, אני משלם את הערבות, אמר, "מי אתה?" שאל התובע המופתע. שמי דויד מנדוזה, חולה בכבד, והאיש הטוב הזה שומר עלי כבר הרבה זמן. התובע הביט בו בעוינות ומשך בכתפיו, "תדאג רק שיגיע למשפט בזמן" פלט. על המדרגות לחצנו ידיים, אני ברוך, אמר הבחור, צריך טרמפ? שאל דויד, לא תודה, השיב הבחור ונעלם ברחוב. בערב באו לבקר אצלו יושבי בית הקפה, הם אפילו לא הזכירו את אירועי הבוקר, תראה אמר ברוך, אנחנו צריכים לדעת עליך כמה דברים. עזוב, ענה דויד, יותר מדי אנשים שמחים בגלל שהם חושבים שאני מת, למה לקלקל להם את השמחה. זה בשביל שנרגיש יותר טוב בקשר אליך, השיב אחד הבחורים, לא חס וחלילה שאנחנו רוצים לעשות לך רע. סיפרתי להם את כל תולדות דויד מנדוזה, שנסע למרסיי בצרפת הרחוקה, עסק בהברחות של לבן וחום. השימוש בשמות הצבעים היה מוכר לאורחים. דויד חזר לארץ כאשר נפגע במחלת הכבד הקשה, וכל מי שהשאיר מאחור כבר חושב שהוא מת, וזה טוב, כי אף אחד לא מחפש מתים. "אז מי יכול לספר לנו עליך?", שאל ברוך ישירות, יצחק השיב דויד, יצחק מהשלטים. השם היה מוכר לכולם, את הביקור אל יצחק שלטים עשה שאול בעצמו, זה היה ענין של כבוד, ושאול ידע שיצחק שלטים יספר לו הכל, טוב, כמעט הכל, אחרי הכל הוא היה האיש של מוני. אתה מחפש את דויד מנדוזה? קצת מאוחר מדי אמר יצחק שלטים, הבחור מת, חבל שמת, היה לו עתיד גדול. שום כח בעולם לא היה שובר אותו. חצי מהסחורה של צרפת עברה דרך היד שלו, לא פותח חבילות ולא שואל שאלות. אני חושב שנשאר לו רק בן דוד אחד במיאמי, כן אני יודע השיב שאול, מוני בן דויד. אתה מכיר אותו? נבהל יצחק שלטים, לא אמר שאול, זה דרך חבר. תעזוב אותי ממנו אמר יצחק שלטים, הבן אדם מסוכן, עובד רק עם קולומביאנים, בכלל שכח מאיפה שהוא בא. אני לא מתקרב אליו מקילומטר, אפילו דויד היה שומר מרחק ממנו, והוא היה הבן דוד שלו. שאול לא סיפר לאף אחד את מה ששמע מיצחק שלטים, ורק בשיחה פרטית עם דויד הבהיר לו שהוא יודע הכל. אני לוקח אותך לרופא מיוחד, אמר לו שאול גם לרופא וגם לרב שלי ברמלה, שיוציא ממך את כל העין הרעה. הרופא היה אחד הלקוחות של שאול, קנה הרבה לבן ולפעמים גם חום. דויד סיפר לרופא הכל, על החיידק שפגע לו בכבד, על הרפואות שהוא לוקח, על כל מערכת הבדיקות שעבר. אז ממה אתה מנסה למות? התלוצץ הרופא, מהמחלה או מהתרופות. דויד הסתובב לשאול, פניו הרכות השתנו, תגיד לי, הרופא הזה חשוב לך? ככה, השיב שאול, פניו של דויד הפכו נוקשות, אם אתה עוד פעם מדבר אלי ככה אמר לרופא, אני פותח לך את הבטן מלמטה למעלה מוציא לך את כל המעיים על השולחן, וחותך לך את הכבד, אתה רוצה לנסות אותי? פניו של דויד היו מכוסות בזיעה קרה מהמאמץ. אבל גם שאול וגם הרופא ידעו שהוא איננו מתלוצץ, הסיבה היחידה שאתה עדיין חי, זה הכבוד שלי לשאול. שאול הבחין בלובן המתרחב על פניו של דויד ומיהר להוציא אותו מהחדר. דקות ארוכות ישב דויד על המושב במכוניתו של שאול, מנסה לחדש את הספקת האוויר בריאותיו. עכשיו אני יודע מי אתה אמר שאול ברכות, גם נמר חולה נשאר נמר. אני חושב שאני אחפש דרך להשאיר אותך חי. הרבה רופאים כבר ניסו את זה, חייך דויד, אני לא מפחד למות, רק לא רוצה למות ככה חלש ומסכן וחי משאריות. הוא

השעין את ראשו על כרית המושב ועצם את עיניו

ברכת הרב

הביקור אצל הרב ברמלה היה שונה, הרב הזקן ישב בחדרו הקטן, לבוש חליפה שכבר ראתה ימים טובים יותר, זקנו לבן ועור פניו קמוט, אצבעות ידו הימנית היו מוכתמות בכתמי ניקוטין, הקיר מאחוריו היה מכוסה בספרי קודש וגמרא, דויד מיהר לחבוש את הכיפה שהושיט לו שאול, אווירה של קדושה שררה במקום. הרב הרים את עיניו, עיניים חדות וחודרות, שלא התאימו כלל לגילו המופלג, שלום לכם, בירך, שאול מיהר ונשק את ידו של הקשיש, הרב הניח את ידו על ראשו של שאול, ובירך אותו. ומי זה? שאל הרב? דויד, הציגני שאול בשמי הראשון, הוא צריך ברכה מיוחדת, "אתה מאמין בתורת משה"? שאל הרב, "ושומר מצוות"? מאמין בל הלב, ענה דויד, אבל לא יוצא לי לשמור כל כך על המצוות. הרב בחן את פניו של דויד דקות אחדות, "יש עליו קללה", אמר הרב לשאול. הרב החליף את נושא השיחה, תשתו תה?, תה טוב עירקי. הנהנתי בראשי, בחור צעיר נכנס לחדר נושא מגש עם כוסות תה, עלי נענה צפו בתה וריח מנטה עמד באוויר. דקות ארוכות עברו בשתיקה, ישבו ולגמו את התה, רק לאחר שהונחו הכוסות הריקות על מגש המתכת הקטן, קם הרב, הניח את ידו על ראשו של דויד ומילמל ברכה ארוכה, הושיט לדויד קלף קטן ואמר, "אתה צריך לאכול את הקלף, את כולו חתיכות חתיכות. דויד הכניס את הקלף לכיסו, כמה לשלם לו? שאל את שאול, אל תיתן לו כסף, תן בחוץ לעוזר שלו, ענה בלחישה שאול. כל הדרך חזרה ישב דויד בשקט, הברכה התחילה לעבוד, הודיע לשאול, אני מרגיש יותר חזק. אני אף פעם בחיים לא אשכח לך על מה שעשית בשבילי היום. עזוב, אמר שאול, אנחנו עושים את העבודה שלנו והוא שומר עלינו מלמעלה. הברכה של הרב תהיה הסיבה הטובה ביותר להבריא חשב דויד, יאני, נס. עבריינים אוהבים ניסים, ודויד כבר התחיל את שלו. הוא המשיך ללכת ל"טיפולים רפואיים", למעשה התחיל ללכת למכון כושר לקח סטרואידים ואימץ לעצמו תיסרוקת חדשה, גם השימוש במיטת השיזוף של המכון עזר. בשכונה הרגישו, גם שאול הרגיש דויד הפסיק לסחוב את רגליו, גבו התיישר, "חוזר לו הצבע לפנים" אמרו. לאחר שבועיים ביקש דויד משאול שיסדר לו ביקור שני אצל הרופא. הרופא אפילו לא זיהה את דויד והיה המום מהשינוי העצום שעבר, הוא רשם לדויד סידרה של בדיקות, מהמחלה לא נשאר זכר. בהתרגשות, חיבק דויד את שאול, הצלת את חיי, יא אחי. אני חוזר לצרפת לזמן קצר, יש לי שם כמה עניינים לסגור. ככה, אמר שאול, חזר הנמר. דויד חיכה לרגע הזה כבר הרבה זמן, רובין הוד או דויד הוד, הגיע

עניינים של כסף

הימים היו ימים קשים עבור שאול וחבריו בדרום תל אביב, הזונות שעבדו בתחנה המרכזית הפסיקו לשלם דמי חסות. אחת שסירבה לשתף פעולה הוכתה קשות על ידי חברי המאפיה הרוסית שהלכה והשתלטה, המסחר בסחורות גנובות עבר כמעט לחלוטין לידיהם, והם היו מוכנים לשלם מחיר גבוה יותר עבורן, גם שוק הסמים עבר לידיים רוסיות. מאריות הפשע של תל אביב הפכה הכנופיה של שאול לדגי רקק, אפילו המשטרה כמעט ואיבדה בהם ענין. עד שקרה השוד הגדול, שוד חנות התכשיטים של האחים מיכאלוב הפך לנושא השיחה העיקרי במשטרת תל אביב, וכך גם בדרום תל אביב. המשטרה, העיתונות וכמובן עולם הפשע, ידעו שחנות התכשיטים של האחים מיכאלוב הייתה הכיסוי של המאפיה הרוסית בתל אביב, רוב היהלומים הגיעו ישירות מרוסיה. לא היה עבריין אחד בתל אביב שהיה מוכן להתקרב לחנות עם כוונות רעות. אבל ביום שישי, ממש לפני הסגירה, אדם בודד, פניו מכוסות בכובע גרב, מצוייד באקדח וברימון יד שנצרתו נישלפה, נכנס לחנות, נעל את הכפתור הפנימי והסיט את הווילון כדי שיכסה את הדלת. ניגש לכספת החנות ובנימוס דרש את כל המזומנים, הוא העביר את רימון היד לידו של הקופאי בצרוף הצעה לא לעזוב את הידית, הודה בנימוס על שקית הכסף, ונעלם בשדרה. מסיבות ברורות החנות לא הייתה מצויידת במצלמות, ורק כפתור החרום של מערכת האזעקה התריע על שהתחולל בחנות. חברת האזעקה התקשרה במהירות למשטרה. זו טעות, חשב סמל המשטרה שקיבל את ההודעה, אף פושע בעיר לא מספיק מטומטם כדי לשדוד את קן הצרעות הזה. הקופאי חיכה למפרק הפצצות מחוץ לחנות, הרימון היה חי, הודיע לו החבלן. האחים מיכאלוב הודיעו למשטרה שהנזק היה קטן, רק מספר שקלים והוסיפו שאינם מתכוונים לדרוש פיצוי מחברת הביטוח. מחכים ימים קשים החליטו במשטרת תל אביב. זו הייתה התגרות ישירה, ונראה שזו התחלת מלחמת כנופיות. איש לא האמין אפילו לרגע אחד, שהסכום שדווח הוא הסכום האמיתי. "מי ששדד את החנות, לקח את כל הכנסות השבוע של החנות וגם את כל ההכנסות הנוספות שהיו". הודיעה מחלקת החקירות, לאחר הצצה לחשבון הבנק של העסק. מישהו דפק מכה, אמרו בדרום תל אביב. דויד ושאול נסעו לבקר את הרב. תעצור לרגע בצד, ביקש דויד, מה קרא? נבהל שאול, אתה עוד פעם מרגיש לא טוב. דויד הגיש את השקית החומה לשאול, זה החלק שלך, חלק? אמר שאול והציץ לתוך השקית, חצי מיליון דולר הציצו אליו בחזרה. וואלה משוגע, אתה דפקת את המכה על הרוסים, דפקנו, ענה דויד, זה החלק שלך, אם שאול היה רק יודע כמה כסף היה שם באמת. מה עכשיו שאל שאול? הולכים על "לבן", הולכים בקומבינה ענה דויד. אומרים שאם האוכל בא התאבון, וככה זה גם בכסף. שאול הסכים, שמועה עברה בעיר, מתבשלת עיסקת סמים גדולה. כל פושר קטן ברחוב שמע על זה. ישר מקולומביה, כמה שאתה רוצה, בחצי מחיר, זימרו האנשים של שאול. האיש של הקולומביאנים כבר יושב במלון דן. אם רוצים הצגה טובה, צריך שחקנים טובים. דויד מצא אותם במועדון תיאטרון מקומי. כל זמן שיש אנשים שחולמים לההפך לכוכבי קולנוע, יהיו מועדונים כאלה. דויד בחר בקשוחים ביותר, צריך שישה ניצבים למבחן מסך, הוא אמר. הטובים גם יקבלו תפקיד. דויד הכיר את הסוג שלהם, הם היו מוכנים לעשות זאת אפילו בחינם, אבל עבור מאתיים דולר ליום הם אפילו לא שאלו שאלות. הסוויטה במלון הייתה יקרה, אבל זה היה חלק מהתפאורה. על השולחן היו מונחות שתי שקיות של קילו לבן, אמיתי. מאה אלף דולר שוכבים על השולחן, קיטר שאול. הניצבים היו מפוזרים בחדר, הבליטה הקטנה בצד השמאלי של הז'קט של כל אחד מהם לא השאירה מקום לדמיון. ליד הדלת עמד ניצב נוסף, בן אדם מפחיד, אמר שאול, אתה בטוח שהוא באמת שחקן? תצא אמרתי, הרוסים עומדים להגיע, ואת הפנים שלך הם כבר מכירים. הראשון נכנס היה יאנוש והוא לא בא לבד. הניצבים בדקו אותם, ממש כמו בסרטים, הם העבירו ידיים על המכנסיים של המבקרים, פתחו את הזקטים, וסימנו לדויד, נקיים. העיניים של הרוסים היו נעוצות בשקיות הניילון השקופות שהיו מונחות על השולחן. דויד במכנסי גינס וזקט ספורטיבי, התנהג כמארח מושלם, תשתו משהו? לא תודה אמר יאנוש, הכרתי אותו, הייתה לו כתובת קעקע על גב ידו, פרצוף של ליצן, גם רוזה הזונה שכמעט איבדה את חייה בתחנה המרכזית, זכרה את הליצן. ישר לעסקים, חייך דויד, הסחורה על השולחן תבדקו. בסרטים תמיד מוציאים סכין, דוקרים את החבילה, ומקרבים לאף, לרוסים הייתה שיטה אחרת. הם לקחו דוגמא מתחתית השקית, וערבבו בבקבוק קטן. כמה לקילו? שאל יאנוש, כמה קילו ענה דויד. ניקח את התאומים האלה, ענה יאנוש, הניח מאה אלף דולר על השולחן ונייד קטן, נשמור על קשר. אם זה נקי, כדאי שתכין הרבה, הוסיף הרוסי השני. שאול יצא מחדר השינה, מצחו נוטף מזעה. שילמנו לניצבים ואמרנו שנישמור על קשר, הייתם טובים הוסיף שאול. אחרי הקומבינה, אני חוזר לצרפת, הזכרתי לשאול. הנייד צלצל, המסעדה הקטנה רחוב אחד לפני בנין בורסת היהלומים, שבע בבוקר, אמר הרוסי

קומבינה

ישבתי ולגמתי את כוס הקפה, קפה דלוח וכמעט פושר, בשעה שלוש לפנות בוקר לא היו לי ציפיות גדולות, שמחתי שמצאתי את המסעדה הקטנה הזאת בכלל, בחוץ הגשם זלף והרטיב את המדרכה המלוכלכת של אזור התעשיה הישן, שתי זונות ניסו למצא מחסה מהגשם תחת סככת הברזל שכיסתה את הכניסה למסעדה. דרך הזכוכית המלוכלכת של החלון יכולתי לראות את הרמזור המקולקל שהבהב בצהוב, כמו מזהיר את הנהגים הבודדים בשעה מאוחרת זאת, מפני הכניסה לרחוב. רק רחוב אחד הפריד בין מקום ששכוח אל זה, לבנין בורסת היהלומים, ישבתי רגוע, היו לי ארבע שעות להרוג לפני שחיי ישתנו, ישבתי ונפרדתי מדויד מנדוזה, זה אני, בעוד ארבע שעות אהיה אדם אחר, חשבתי שבזמנים כאלה, אדם יושב ומעביר את כל חייו בזכרונו, אבל לא ראיתי שום סיבה לעשות זאת. הרמתי את ידי והמלצר הערבי התקרב, צלחת חומוס שתי פיתות ועוד כוס קפה. שבתי והבטתי בחלון הזכוכית, בחוץ חנתה האסקורט הישנה שלי, היינו חברים טובים אני והאסקורט, אבל היא כבר הייתה חלק מהעבר ממנו אני נפרד הלילה. העברתי בזיכרוני את תכולת המכונית, המזוודה הישנה בתא המטען שהכילה את כל בגדי הישנים והתיק הרפואי של דויד מנדוזה. על המושב המכונית הקידמי, בצורה מסודרת ואגודים בגומייה אדומה, כל התשלומים שהגיעו בשבוע האחרון. התבוננתי בה כאדם הניצב לפני מצבה של חבר. ניפרדתי ממנה וממני. הזמן חלף במהירות, אור הבוקר האפור החל להעיר את הרחוב והתנועה הלכה וגברה. המסעדה הקטנה שהייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה התעוררה לחיים, קהל צעיר של עובדי מוסכים זרם פנימה, מנסה למחוק את שרידי הלילה. ריח של ביצים מטוגנות מילא את המקום, ידעתי שלא אצטרך לחכות הרבה, העברתי את ידי על פני, הלילה הארוך העלה עליו זיפי זקן נוקשים והייתי בטוח שכתמים כהים מתנוססים מתחת לעיניי האדומות מחוסר שינה. השעה הייתה שש וחצי בדיוק, הדלת נפתחה, הנכנס היה שונה מקהל הלקוחות של המקום. חליפה כחולה, עניבה כהה ונעליים מבריקות. סימנתי לו בידי והוא התקרב לשולחן, בוקר טוב, אמרתי, מעלה עווית של חיוך על פני, אתה מחפש את דויד? מבט מבוהל עלה על פניו, שב אמרתי בקול מצווה, האיש בחליפה הכחולה התיישב. מי אתה, שאל? אני פה רק בשביל לראות שהכל בסדר, עניתי, הוצאתי את הנייד מכיסי, "הוא כאן והוא לבד", ראיתי איך פניו נרגעות. ידי השמאלית נשארה מתחת לשולחן, אני מחזיק ביד אקדח עם משתיק קול, אמרתי לחליפה הכחולה. תשאיר את התיק על הריצפה וכנס לשירותים שמאחוריך, מילה אחת או תנועת יד מיותרת ואתה מת. הצבע אזל מפניו והפך את פרצופו למסכת שנאה מתוחה ומבריקה. מבטי שכנע אותו לזוז במהירות, קמתי אחזתי בידית התיק, וחציתי את הכביש במהירות. ממהר לבנין בורסת היהלומים. כרטיס האורח שהצמדתי לחזי, הקנה לי כניסה מהירה. מאחורי שמעתי קללות ברוסית, שמירה חזקה יש בבית היהלומים. עליתי במעלית לקומה השלישית וניכנסתי לשרותים, התגלחתי בקפידה, הם רגילים לראות אנשים מתגלחים בשרותים בבורסת היהלומים. ריססתי את צדעי ראשי בצבע כסוף והרכבתי על חוטמי זוג משקפיים. באחד התאים, התחלתי לפשוט את בגדי. כל הליילה ישבתי במסעדה עם כפל בגדים, מתחת לחולצת הגולף הייתה חולצה לבנה וזוג מכנסיים כהה מתחת למכנסי הג'ינס הרחבות. בזוג מספריים קטנות התחלתי גוזר את הבגדים שהורדתי מעלי, שוטף אותם באסלת השרותים. לא משאירים מזכרות אמרתי לעצמי. כל מה שנותר לי לעשות, היה להרכיב על שפתי העליונה את השפם הקטן, ולענוב את העניבה. את תיק הכסף הכנסתי לתוך שקית בד כחולה. השומר בכניסה אסף את תג האורח שלי, הייתי על המדרכה בחוץ. מישהו הזמין משטרה למקום, כנראה היה ניסיון כניסה לא חוקי לבורסת היהלומים, המשכתי, זה לא היה הענין שלי. המשקפיים והשפם

נשרו כבר בדרך, את העניבה הכנסתי לכיס

טופז

חזרתי לשדה התעופה, ניכנסתי דרך דלת המטענים, הז'קט הכחול ותג העובד עשו את שלהם, אף אחד לא שאל שאלות. שורת הנוסעים הייתה ארוכה, חותמת כחולה בדרכון, וחזרתי לארץ. אותה המולה רגילה, לא היו לי שום מזוודות לחפש, רק אני ותיק הנסיעות הקטן. התפטרתי, במילא לא אהבתי את העבודה הזאת, שמחתי אפילו להחזיר להם את תג העובד והז'קט. גרושים היה הצעד הבא שלי, זה דבר קל אמר הטוען הרבני,"אם אתה מוכן לוותר על כל הרכוש", וותרתי. רופאים פלסטים לא שונים מאף אחד אחר, כולם אוהבים כסף ומזה היה לי הרבה. אהבתי את הפנים החדשות שלי, אהבתי גם את המכונית החדשה. אהבתי כמעט הכל, רק את השם שלי לא אהבתי. נכנסתי למשרד הפנים רק באתי לקחת טפסים, אפילו שם חדש לא בחרתי. מה אני יכולה לעזור לך? שאלה הפקידה, הקול הזה היה שייך לפנים היפות ביותר שראיתי. על התג שענדה היה שם, תמי טופז. שם יפה אמרתי, טופז אבן השמש, אהבתי. באתי להחליף שם, היא עזרה לי למלאות את הטפסים, בדרך כלל אתה צריך למלאות את הטפסים לבד העירה, ומה רע בשם הישן? אני לא מתחבר אליו עניתי, שם זר. והשם חדש? שאלה. אפשר להשתמש בשם שלך, טופז? היא חייכה, גם אני חייכתי כאשר הסכימה להפגש איתי לארוחת ערב. היא אוהבת לדבר טופז ואני אוהב להקשיב. היו

הרבה ארוחות ערב והיו גם דברים אחרים, יצאתי לחפש כסף ואהבה, מצאתי את שניהם

עושים סלטה

ביפו קראנו לו משה סלטה, , זה לא היה השם שהוא נולד איתו, אבל כמעט אף אחד לא הכיר אותו בשם אחר. האדם היחידי שהיה קורא לו משה, הייתה אימו מרטה, אישה כבדת מישקל, קשת יום שהייתה עסוקה בריב בלתי פוסק עם אביו השתיין. השם סלטה נדבק אליו כמו דבק, בגלל שכאשר היה מספר לך סיפור, הוא היה חוזר והופך את העובדות, כל כך הרבה פעמים שינה את סיפוריו, עד שקובי הבן של הירקן החליף את שמו למשה סלטה, אבל אצלנו בשכונה, היה לו כבוד מיוחד, למשה סלטה, הוא היה האיש שהצליח לטמטם את משטרת ישראל, את כל המדור המרכזי טימטם, הציל את כולנו ממאסר בטוח, וכך היו הדברים שהיו. שנה קשה הייתה לשכונה, העבודה בבנין הלכה ופחתה ואת כל העבודות שעוד נשארו העדיפו הקבלנים לתת לערבים, אלה עבדו בזול, מזריחת השמש ועד לשקיעה ועבדו בחצי חינם, זה לא כל כך נורא לא לעבוד, במילא העדפנו לשבת בבית הקפה לעשן ולדון במשחקי מכבי יפו. אלה, שאלי בעל המזנון, הוא נמאס לו לתת לנו סיגריות ואוכל בהקפה, וגם בבית התחילו ללחוץ, מזל גדול שבא לנו הרעיון הגדול להתחיל לאסוף חלקי מכונית, חלקי מכוניות חדשות, זה עניין יקר ואם אין לך ביטוח ויש לך כנף מכופפת באוטו, אין לך ברירה, חוץ מללכת לחפש חלקים ישנים ממכוניות אחרי תאונה, או לנסוע לעזה ולבקש את עזרת הערבים. כך כאשר אלי מהמזנון הציע שנביא לו מעזה כנף להונדה שלו במקום החוב, עלה לקובי רעיון בראש, תשמע אלי, אתה מכופף להונדה את הכנפיים כל הזמן, אז נביא לך שתי כנפיים, ונמשיך לאכול, אלי חשב לרגע, ואמר, הולך. לא נסענו לעזה, למעשה אפילו לא עזבנו את תל אביב. במגרש החניה ליד חוף הים מצאנו את ההונדה הראשונה, מותק של מכונית אפילו הצבע ההלבן היה כמו הצבע של המכונית של אלי. לקחנו אותה לפרדס, ושעה אחר כך כבר היינו במזנון מחסלים את הסנדוויץ של אלי, הרגשנו כאילו שערי שמיים נפתחו, לקובי אפילו היה נדמה שהוא שומע שירת מלאכים, אבל אנחנו ידענו שזה רק מהערק שהוא שתה.התחלנו להסתובב בין כל המוסכים ביפו, לוקחים הזמנות "לחלקי מכוניות מעזה", אלי במזנון התחיל לקחת הודעות בשבילנו, יעני המשרד. העסק התחיל לפרוח, הפרדס הקטן הלך והתמלא בשילדי מכוניות וזכה לכינוי "בית הקברות", מושבי מכוניות, גלגלים, חלקי גוף של מכוניות, הכל נימכר. רק השילדות המחלידות נותרו בפרדס. העניין מתחיל להיות מסוכן אמר קובי, כבר רואים את המצבות מהכביש. אני יש לי רעיון אמר מישהו, למה שלא ניתן כמה שקלים למשה סלטה הגרריסט, שיקח את המצבות ויזרוק אותם? איפה יזרוק? שאל קובי, איפה שהוא רוצה ענינו, זה עניין שלו,זה נראה לכולנו, בגלל שקשה למצא פרדס חדש וגם שלא יהיה רחוק מהמזנון של אלי. משה סלטה התחיל לאסוף את "המצבות" את כל שילדי המכוניות. אחת אחרי השניה הפרדס התרוקן. בכסף שקיבל מאיתנו קנה לו מכונית קטנה וחמודה הבן אדם היה שמח. פעם רצינו לשאול איפה זרק את שלדי המכוניות, אבל קובי אמר לנו שזה לא עניין שלנו, ושאלות כאלה יכולות רק להביא עין רעה. גל המכוניות שהחלו להעלם ממגרשי החניה בחופי תל אביב לא נעלם מעיני משטרת ישראל. הכתבות המעליבות שהחלו להופיע בעיתונים על חוסר היכולת של המשטרה לבלום את גל הפשע עשו את שלהם וגרמו להגברת השמירה במיגרשי החניה, קובי אפילו טען שהוא רואה בלשים בבגדים אזרחיים מסתובבים באזור החוף, החלטנו לצאת לחופשה בחו"ל, לתת לעניינים להתקרר קצת. שילמנו כמה שקלים למשה סלטה שינקה את הפרדס ונסענו לקנות קצת בגדים לקראת הנסיעה, "מלאכים שומרים עלינו מלמעלה" אומר קובי, והוא צדק. חזרנו עמוסים בשקיות מהמול, בכניסה לרחוב חיכה לנו משה סלטה, "הערבים מעזה הלשינו עליכם למשטרה", אמר כולו חיוור ורועד, ואיך אתה יודע על זה? שאלנו בחשדנות? הייתי מוכר את שילדי המכוניות לערבי אחד מעזה, והוא סיפר לי שכנופית גנבי מכוניות מעזה שהייתה מוכרת לו שלדי מכוניות נתפסה והלשינה עליכם, נסעתי ליד הפרדס וראיתי אותם שם, שוטרים ובלשים, מתחבאים בין העצים. בפרדס אין שום מצבות, כבר ניקיתי אותו ביום שבת. אז לקחת כסף מאיתנו וגם מהערבי? התרגז קובי, תשתוק אמרנו לו, זה לא ענין שלך, זו הסלטה שלו, וחוץ מזה הוא עומד פה ומזהיר אותך, אז תיתן לו נשיקה, או תישתוק. "אני אתן נשיקה ללטאה לפני שאנשק אותו", השיב קובי, "טוב, תשתוק ותנשק מה שאתה רוצה", אמרנו לו. אני דווקא יש לי רעיון אמר קובי, של מי הפרדס? של חתוקה, אמרנו, טייב אמר קובי, לכו תגידו לו שיש לכם קונה לפרדס, הוא ישמח להפתר ממנו, מהפרדס המוזנח הזה. יאלה, תעלו הבייתה, תתרחצו, תתגלחו ותלבשו את הבגדים שקנינו לנסיעה, אחר כך אני אוסף אותכם באוטו החדש של משה סלטה, ואנחנו באים לפגישה עם חתוקה בפרדס, בשעה שתיים בדיוק! חלאס אמר משה סלטה, הבן אדם התחרפן לגמרי, תשתוק אמרנו לו, לא מתווכחים עם אדם ששומע מנגינות של מלאכים. מישהו התקשר למערכות העיתונים וסיפר להם שהמשטרה עומדת לתפוס את גנבי המכוניות וכדאי להם להיות בפרדס, קצת לפני השעה שתיים, אני חושב עד היום שזה הייתי אני שטלפן. בשעה שתיים בדיוק, נכנסנו למכונית של משה סלטה שישב רועד ליד ההגה, מצוחצחים ומבריקים, לקובי היה תיק קטן ביד. חס וחלילה, בלי נשק, החל משה סלטה לרעוד, חס ושלום, השיב קובי, העיקר אתם כל הזמן שותקים בפרדס. מה יש בתיק? התעניינו, סידור תפילה, וכמה ניירות השיב קובי, משה סלטה המשיך לרעוד, אבל יצאנו לדרך. החננו את המכונית בכניסה לפרדס, כבר מרחוק ראינו את חתוקה הולך ומתקרב. זה קל להכיר את חתוקה בגלל הצליעה שלו שיש לו עוד מעירק, לא הספקנו לצאת מהמכונית, וקבוצה גדולה של שוטרים קפצה עלינו בנשק שלוף. אמאלה, צעק משה סלטה, מאחרי השוטרים החלו מצלמות העיתונות לתקתק, גם מצלמת טלוויזיה נראתה מהצד, "ידיים למעלה" נשמע קולו הרועם של אחד השוטרים, הרמנו את ידינו למעלה, מותחים אותם הכי הרבה שאפשר. תנו לי להציג "לפניכם את כנופיית גנבי המכוניות", אמר מפקד השוטרים, מה פתאום גנבים צעקתי, בדיוק כפי שקובי אמר לי לעשות. אנחנו באנו לקנות את הפרדס, של מי המכונית? צעק אחד הצלמים? שלי, בכה משה סלטה, הוא גם יודע לבכות לפי הזמנה. ניירות בבקשה, אמר השוטר הנבוך, זה בתא הכפפות, אני לא מוריד את הידיים שלי ולא זז, בכה משה סלטה. השוטר הושיט את ידו לתא הכפפות והוציא את נרתיק הרישיונות והביטוח. מה אמרתם שאתם עושים כאן? צעק אחד העיתונאים, באנו לקנות את הפרדס, מחתוקה, זה שם הצולע. היה הרבה בלאגן, העיתונאים הקשיבו להתנצלות המשטרה. חתוקה שאל,"מה עם הפרדס"? חס וחלילה בכה משה סלטה, הפרדס הזה לא מזל טוב, גם התפוזים פה לא טובים, חמוצים. כולם נעלמו, העיתונאים והמשטרה אפילו חתוקה בעל הפרדס הלך משם. מה עכשיו? שאלנו את קובי. כסף יש לנו? יש. שאל וענה קובי, אז ניפתח חנות של חלקי חילוף, ליד השעון ביפו, והחלקים מאיפה יבואו? שאלנו, מעזה השיב לו משה סלטה

חנות הגרעינים של צדוק

דרך ארוכה עבר צדוק עד שזכה לעסק משלו. שנים ארוכות עבד אצל רחמים הטורקי, קולה גרעיני דלעת בתנור, ממליח את גרעיני החמניות אותם גרעינים שחורים וארוכים, מיבש את גרעיני האבטיח על נייר עיתונים ישן שפרס על הגגון הקטן. בעל הבית, רחמים הטורקי, קמצן גדול היה, עצלן וקמצן. זה שנים לא קלה גרעינים בעצמו, שנים שלא קם בבוקר השכם ורץ כדי לקנות סחורה, את העבודה הזאת השאיר לצדוק, גם שנים לא שילם לצדוק את שכרו המלא. מדי שבוע היה מוצא סיבה להוריד משכרו, מדי שבוע היה מוריד "מעשר" ממשכורתו של צדוק, בטענות שונות ומשונות. "לא עבדת השבוע מספיק קשה" היה אומר, וצדוק היה שותק, "חסר סחורה במחסן" והיה מוריד מעשר, וצדוק היה תמיד שותק. בפינקס קטן היה רושם את כל הסכומים שרחמים היה מוריד משכרו ושם את הפינקס מתחת לכרית ראשו. פעם שאל אותו אחד מחבריו למשמעות מעשיו, צדוק השיב לו "חשבון זה חשבון". ביום בו מילא צדוק את הדף האחרון בפינקס, ישב וסיכם את כל הכספים שעשק אותו רחמים הטורקי, עשה לעצמו כוס קפה אחרון ועזב את הדירה הקטנה מזוודה בידו. בדרך עצר בחנות הגרעינים הסגורה אותה נעל רק לפני מספר שעות, פתח את הדלת והזיז את השולחן שעמד על הבלטה, אותה הבלטה שמתחתה היה מחביא רחמים הטורקי את כספו. הוציא את קופסאת הכסף הקטנה, ספר במדויק את הסכום שלקח, והניח במקומו את הפינקס הקטן, סגר צדוק את הדלת בקפידה, לא שוכח לנשק את המזוזה כהרגלו, מיהר ועבר את הכביש לצידו השני, מחכה לאוטובוס שיקח אותו לעתיד לא ידוע. הרחוב היה עדין חשוך, רק בחנותו של יעקב הירקן דלק האור. חבל ששכח לכבות את האור, אמר לעצמו צדוק והתקרב לחלון הראווה של הירקן. במרכז החנות, עדין בקבוק בידו שכב הירקן, הוא שכב בתנוחה שרק בר מינן יכול לשכב כך. רעדה עברה בגופו של צדוק, הוא רצה לברוח מהמקום, אך מצפונו לא נתן לו. החליט להזעיק את אשת הירקן, אני חושב שהוא מת אמר, אלוהים ישמור, "מת?" אמרה לו אשת הירקן, הלוואי, אבל אולי תפתח קודם את החנות ותבדוק אותו? לפני שנקרא למשטרה, שלא יהיו לי בושות מהשיכור הזה. "זה כבר לא עניין שלי ניסה צדוק לסרב", תשמע, אמרה אשת הירקן, עם הוא מת, אני נותנת לך את כל החנות עם כל הירקות הרקובים שלה בחצי שכר דירה. עיסקה זו עיסקה השיב צדוק, לקח מידיה את מפתחות החנות והלך לבדוק. יעקב הירקן הפולני היה מת וידו עדין אוחזת בבקבוק הוודקה, כל כך חזקה הייתה אחיזתו בבקבוק, שבסוף לא נותרה ברירה אלא לקבור אותו עם בקבוק הוודקה ביד. אישתו של הירקן תבדל לחיים ארוכים, כל כך שמחה לקבל את פוליסת ביטוח החיים שעשה. מיהרה להשכיר את חנות הירקות לצדוק בחצי חינם, נתנה לו את המפתח, נשקה על לחיו, ועפה פרחה לה לאמריקה הרחוקה. ימים ארוכים עמל צדוק בניקוי וצביעת החנות, קירצף את המרצפות הישנות עד שעלה ברק מתוכם, צבע את החנות הקטנה, שלוש פעמים בצבע כחול להבריח רוחות רעים ואת עין הבישה, וכל מה שנשאר מיעקב הירקן, רק את ריח הוודקה לא הצליח להרחיק. הוא העמיד שורה ארוכה של חביות עץ צבועות, מבריקות, לאורך הקיר. מלאות גרעינים בוטנים וכל מיני פיצוחים שאחינו בני ישראל כל כך אוהבים לקנות לערב שבת. בצידה השני של החנות התנוססו על מדפים צימוקים וכל מיני פירות יבשים, במרכז החנות בנה צדוק דוכן קטן עם משקל מנירוסטה מבריק, וסיים בתליית חמסה גדולה מעוטרת בעיין כחולה. כל אותו זמן היה רחמים הטורקי עומד מעבר לכביש ומקלל, את צדוק, את האלמנה שהשכירה לו את החנות, אפילו את יעקב הירקן תהיה נישמתו השיכורה צרורה בצרור החיים קילל. בסוף השכיר את החנות לסנדלר וחזר לאיסטמבול, שמעתי נהיה הסוחר הכי גדול לפיסטוק חלבי, שמעתי אפילו צדוק קונה ממנו. מה לעשות? פיסטוק זה דבר חשוב, וואלה חשוב

הבטחה מחייבת

אדי היה ילד טיפוסי לשכונות דרום תל אביב, בית הספר לא היה המקום המעניין ביותר בחייו, למעשה, אדי לא אהב את בית הספר. זה היה הדדי, גם מורי בית הספר לא אהבו את אדי. הם לא אהבו את שערו הארוך, לא את בגדיו הממורטטים, אפילו את העובדה שאדי לא פחד משום אדם לא אהבו. הוא היה מופיע לבית הספר כל יום, לומר את האמת, כמעט כל יום, הוא לא הפריע בכיתה, לא השתתף בשיחה עם המורים ככל שאר הילדים.הוא חי בשביל ההפסקות, ההפסקות, זה היה הזמן של אדי, כדור רגל, כדור סל, אדי היה מתעורר לחיים, ושוב, שב ודועך עד להפסקה הבאה. גם האוכל של אדי היה שונה, היו בתיקו שתי פיתות עירקיות ענקיות, מלפפונים חמוצים וצלוחית רוטב חריף, תמיד היה לו מספיק כדי להציע לחבר רעב. פעם הזמין אותנו לביתו בשבת, זה היה צריף רעוע השוכן על גבול יפו העתיקה, קרוב לשכונות הערבים.עד לאותו יום אף פעם לא התרחקנו כל כך רחוק מהבית. ההליכה לביתו של אדי לקחה כחצי שעה, הוא התגורר בבית אחיו, הוריו נשארו במרוקו הרחוקה. יד אישה לא נגעה בבית זה שנים רבות. אדי ואחיו היו היחידים שהתגוררו בצריף, והנקיון לא היה הצד החזק שלהם,למרות שניסו לשמור עליו ככל שיכלו. אחיו של אדי, עובד מנוף בנמל אשדוד הרחוקה, היה עוזב את הבית בטרם יום. אדי היה צריך להתעורר לבדו ולהכין את עצמו לקראת היום החדש. לקראת סוף שנת הלימודים חשו החברים בשינוי עצום שעבר על אדי, הלבוש החדש שלו, מעיל העור השחור, תספורתו הקצוצה, ובמיוחד הרגשנו, שאדי הולך ומתרחק מאתנו. היו לו חברים חדשים, חבורה רעשנית ותוקפנית שגרמה גם לנו להתרחק מאדי, לאחר זמן מה חדל אדי להופיע בבית הספר. יום אחד הופיעו שוטרים בבית ספרנו, הם חיפשו את אדי. הסיפור עבר מפה לאוזן, אדי הצטרף לכנופית פורצים שהתמחתה בפריצות לבתי עסק קטנים בדרומה של העיר. לא עבר זמן רב והמשטרה ליקטה את חברי הכנופיה, עקב גילו הצעיר והעובדה שגדל ללא הורים, נשלח אדי למוסד לעבריינים צעירים, אצלנו בשכונה קראו למקום הזה החברה "חממה לפיתוח עבריינים". הרבה זמן לא שמענו ממנו, אחיו עזב את הצריף הישן ועבר להתגורר בדירה שכורה הרחק מהשכונה שלנו. שכחנו מאדי, עד לאותו יום בו ראינו את תמונתו בעמוד הראשון של העיתון. לא, זה לא היה סיפור על פשע, זה היה סיפור על בחור שסיכן את חייו והציל ילדה שנפלה אל תוך באר עזובה, כן, זה היה אדי, לאחר תלאות רבות, קיבלנו את מיספר הטלפון שלו ממערכת העיתון. אדי ששמח לשמוע את קולנו הזמין אותנו לביתו, כל החברה הגיעו, דירה קטנה במרכז העיר, הרחובות היו מרוצפים, הייתה גינה קטנה, כל כך שונה מהשכונה בה גדל אדי, את הדלת פתחה לנו אישה כבדת משקל, חייכנית, אדי שישב בסלון, קם כדי לקבלנו, התחבקנו, שמחים לראותו. הוא נראה קצת שונה. זקן קצרצר, מכנסיים כהות וחולצה לבנה, אבל מבטו לא השתנה, אותו מבט ישיר נטול כל פחד, זכרתי את המבט הזה. "שבו חברה", אמר, "אני שמח לראות אתכם אחרי כל כך הרבה זמן", האישה כבדת המשקל הגישה לשולחן מגש בורקס וקערת גרעינים שחורים. התיישבנו, דקה של שקט, קשה להתחיל שיחה אחר כל כך שנים, הראשון שפצה את פיו היה מיקי, "ספר מה עבר עליך בשנים האחרונות?" אדי היה מרוכז בפיצוח הגרעינים השחורים כאילו חייו היו תלויים בביצוע המשימה הזאת, נו, לא וויתר מיקי. אדי הרים את עיניו, וסקר את כולנו, "כולכם יודעים על המוסד, המוסד לעבריינים צעירים", החל אדי לספר בקול נמוך, "אתם גם זוכרים איך הגעתי לשם?" הנהנו בראשנו. "כולם שם היו עבריינים קשוחים", המשיך לספר, זה גזע אחר, כבר ביום הראשון שלי במוסד גנבו לי את המזוודה, נשארתי רק עם הבגדים שעלי, ופחדתי אפילו להוריד את הנעליים. למחרת הגיע אחי לבקר, ביקור קצר, הוא אמר לי שאני בושה למשפחה, המשפחה שנשארה במרוקו, הוא אמר שיותר לא יבוא לבקר. הרגשתי שהכל נסגר עלי, זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי. אחד העובדים ניסה להרגיע אותי, שלום שמו, בחור דתי שלמד הוראה והגיע למוסד להתמחות. תהיה חזק אמר לי, "אחרת יאכלו אותך פה חיים", במוסד כמו בכל בית כלא, כל אחד חייב להיות שייך לקבוצה, הקבוצה זה הגב שלך, לבד אתה אבוד. בחדר שלי היו עוד שני בחורים, קצת יותר מבוגרים ממני, האחד סוחר סמים, והשני פורץ מכוניות, כששאלו אותי למה נכנסתי למוסד, אמרתי שעצרו אותי על פריצה, אבל המשטרה גם חושדת בי שיריתי במישהו, אבל זה לא נכון, לא יריתי באף אחד , במוסד כולם מכחישים הכל, במי אומרים שירית? הזכרתי שם של עבריין ערבי שנרצח כמה ימים לפני שנעצרתי, והוספתי שאני בכלל לא מכיר אותו. הסיפור הזה עבר במוסד כמו אש בקוצים, עם ירית במישהו, במיוחד בערבי, זה עושה לך כבוד, אף אחד כבר לא מציק לך, למעשה כל מחפשי הנקמה, כלומר כל העבריינים, באים להתיעץ אתך, אפילו המזוודה שלי חזרה אלי, מישהו החליט שהוא לא רוצה בעיות איתי, לא היה חסר בה כלום. במשחקי הכדור הייתי הטוב ביותר, גם כולם פחדו להתנגש בי, שלא אתרגז. בימי שישי בערב היה מגיע מיפו רב תימני לעשות קבלת שבת, וכנראה שהסיפור עלי הגיע גם אליו. שלום העובד הדתי בא להזמין אותי לערב קבלת שבת, הרב איש נמוך קומה וחביב, היה עורך את קבלת שבת בחדר קטן צמוד לבית הכנסת של המוסד, ומלווה בדברי מתיקה שהביא עימו, הוא הציע שאצטרף לשיעורים שהיה נותן בבית הכנסת , ישנה אווירה של שלווה בבית הכנסת, שונה לחלוטין מאווירת המוסד, חזרתי בתשובה. לאחר מספר שבועות של לימודי גמרא, השיג עבורי הרב אישור מיוחד, לצאת לישיבה ביפו לצורך לימודי קודש. נערי המוסד, גם הם היו מרוצים, עבורם נפתח חלון להעביר הודעות לחבריהם שבחוץ, רוב ההודעות שהעברתי לא היו מקבלות הכשר, אבל היתה להם תמורה, קיבלתי מעמד של כבוד פעם ראשונה בחיי. הרב שהיה מרוצה מהעובדה שהקדשתי את רוב זמני ללימודי קודש, פנה להנהלת המוסד וביקש להעביר את חסות הקטין לידי הישיבה. הנהלת המוסד הייתה שמחה להפתר ממני, העובדה שנאלצו לספק אוכל כשר והיציאות התכופות שלי לרוב שעות היום אל מחוץ לכתלי המוסד, גרמה להם לכל מיני בעיות, הם צירפו מכתב שצורף לתיק הבקשה שנשלח לבית המשפט לנוער הממליץ בכל לב להעביר אותי לרשות הרב והישיבה, הבקשה אושרה, והועברתי לרשות הרב, גם מקום מגורים סידרו לי אצל חברי הקהילה. התפללתי הרבה, התפללתי שיהיה לי הרבה כסף, התפללתי שאחי יסלח לי, למדתי והתפללתי כל הזמן. לבקשתי החל הרב לוקח אותי לקבלת שבת במוסד, השמועה על בואי הביאה לקבלת שבת כמה משוכני המוסד, הם לא באו להתפלל, הם באו לעשות עיסקה, ועיסקה שנעשתה בבית הכנסת, מחייבת, את זה יכול לספר לך אפילו גדול העבריינים. אלוהים חנן אותי בזיכרון מופלא, זכרתי הכל, הודעות בעל פה, פתקאות בכתב, מספרי טלפון, כתובות, הכל. הפכתי לאיש הקשר של קהילת סדום, כל הודעה נימסרה כלשונה, את התמורה הייתי מקבל במזומן ממקבל ההודעה. מפעם לפעם היו אנשי המוסד מתנצלים, ובודקים בכיסי, מעולם לא מצאו דבר. במקום מחבוא, הלך והצטבר לו סכום כסף נאה, מתנת ידם של מקורבי העבריינים. הרב שהיה רואה את קהל המבקרים בבית הכנסת היה שמח, והקהל הלך וגדל. העסק הלך וגדל, התחלתי להלוות כספים למשפחות העבריינים, כספים לצורך עזרה משפטית שהוחזרו בתוספת ריבית ותרומה לרב, שברך אותם. גם חלק מהכספים שקיבלתי הייתי מעביר לישיבה, תרומה ממשפחות הנערים הייתי אומר לרב עבור עבודת הקודש שאתה עושה. חלק מעברייני האזור החלו פוקדים את הישיבה, הם באו לקבל את ברכת הרב להצלחה בעסקים, וכל זה בתיווכי כמובן. מעולם לא שאל למהות העסקים, בירך את כל שודדי העיר, בירך את מוכרי הסמים. מישהו פעם אמר לי "כסף וזהב מטהר ממזרים", וצדק. אפילו אחי סלח לי על התנהגותי הפרועה בעבר, גאה היה באחיו התלמיד החכם. משטרת העיר החלה סובבת באיזור, "יש חשש שריכוז העבריינים באיזור הישיבה עלול לגרום לעליית הפשע" הזהירו את הרב. הם תמיד היו מוזמנים לישיבה, ועוזבים לאחר ברכת הרב. את הכסף הייתי מחביא בבאר ישנה יבשה, ששנים לא הייתה בשימוש. הרב הקשיש, החל להכין אותי לקראת היום בו הוסמך לרבנות, דבר שגרם לשמחה גדולה בקהילה ההולכת וגודלת. חברי, בוגרי המוסד, הלכו והצטרפו לקהילה, "שומרי החומות" קראנו להם. רובם התפרנסו מתרומות בעלי העסקים הקטנים האיזור, שנהנו מהשמירה שהבטיחו שומרי החומות. במשטרה היו אומרים, שהשם "פרוטקשן", יותר מתאים. עסקי התורמים לא סבלו יותר ממכת הפשע שעבר האיזור בשנים האחרונות, קטני האמונה, שסירבו לתרום לישיבה ולי, מיהרו לשנות את דעתם לאחר שזכוכיות חלונות הראווה של עסקיהם נשברו מספר פעמים. בת יחידה הייתה לרב, אלמנה צעירה שאיבדה את בעלה בתאונת דרכים, בת שבע שמה, ואני התאהבתי בבת שבע, התאהבתי גם בבתה הקטנה שהייתה סובבת סביבי, בדימיוני, ראיתי כבר את עצמי כבעל מישפחה, התחלתי להתפלל, והפעם עם כל הלב, והבטחתי לחזור בתשובה מלאה, ואתם יודעים, עיסקה שנערכת בבית הכנסת מחייבת. הרב היה מאושר ביום בו ביקשתי את ידה של בתו, הבטחתי להיות בעל טוב לבתו ולקבל את הקטנה, נכדתו כבתי. קיבלתי את ברכתו לשידוך. כל חיזורי אחרי בת שבע נתקלו בסירוב, זו סירבה לוותר על עצמאותה, כל חיזורי נדחו למרות שידולי הרב ולמרות שילדתה הקטנה קיבלה אותי, כתחליף לאב, היא הלכה אחרי לכל מקום והפכה ממש לצילי. אך השם ישתבח שמו לעד, עובד בדרכים שונות ומשונות. ערב אחד חמקתי כדרכי לטמון את שלל התרומות בבאר הנטושה, לא הרגשתי איך הילדה הקטנה פוסעת בעקבותי, במהירות ירדתי לבאר העמוקה, כלל אינני מבחין בה באפלת הערב שירדה, הילדה שראתה אותי יורד לבאר ונעלם מעיניה התכופפה לפי הבאר, איבדה את אחיזתה ונשמטה פנימה בצעקה חדה, קלטתי אותה בזרועותי, דקות אחדות ישבתי בבאר, הילדה אחוזה בידי הרועדות. קיבלתי אזהרה מהשם! התחלתי לשחזר לילדה סיפור חדש, סיפור שונה. היא נפלה לבאר, ואני, ירדתי להציל אותה, שאלתי אותה בפעם המאה, למה ירדת? "חשבתי שראיתי חתול נופל לבאר" השיבה הילדה שהייתה ידועה כאוהבת חיות, ואז בא הדוד אדי ומצא אותך, המשכתי, ומה את רוצה הכי הרבה? הילדה ענתה, שאדי יהיה האבא שלי ושיקנה לי חתול, ומה אף פעם לא תעשי? שאלתי, אני תמיד אגיד לאדי לאן אני הולכת. זהו, הרקע היה מוכן, יושב בבאר העמוקה, בכיסי כל המטמון, על ברכי הילדה. שלפתי את הנייד מכיסי, אחד מבוגרי המוסד ענה, סיפרתי לו על הנפילה לבאר, וביקשתי שיביא עזרה. דקות ארוכות עברו, אני והילדה במעמקי הבאר משננים את הסיפור ומתווכחים על צבע החתול שהיא עתידה לקבל, ישבתי מחכך את כתפי בקיר הבאר ושורט מעט את לחיי. העזרה הגיעה ברעש גדול, הליקופטר משטרתי וצוות הצלה, אפילו צוותי הטלוויזיה הגיעו למקום. קשרתי את הילדה לכבל הארוך ששולשל לבאר, הילדה הועלתה במהירות ובעקבותיה הועלתי גם אני. עומד על פי הבאר, מלוכלך ומדמם, קרסתי ונפלתי. נו, דחק בו מיקי, ואז? מה קרה? הייתה תפילת הודיה המשיך אדי, התחייבתי לשם יתהדר שמו שאני חוזר בתשובה, ואתם יודעים, הבטחה בבית הכנסת חייבים לקיים, אתמול קיבלתי את הסמיכות לרבנות, ובשבוע הבא עם ירצה השם, אני מתחתן עם בת שבע, אפילו קניתי לילדה חתול, מוניתי לרב של מוסד הנוער בהמלצת הרב ומשטרת ישראל, עוד מעט זמן תפילה, בואו נתפלל ביחד

מיידלה

עמדתי על הדשא הירוק, הדבר הירוק ביותר במדבר המחורבן הזה, קצת הרגשתי מגוחך, הנעלים הלבנות, החולצה עם הקרוקודיל הקטן, תוסיפו לזה את הבטן הגדולה שלי והפרצוף האדום מהשמש, הייתי אומר שיש לי סיבה להרגיש מגוחך. ככה זה במשחק הגולף, המשחק הכי מטומטם שניתן היה להמציא, אתה חובט בכדור קטן לכוון חור קטן בדשא, ואז אתה הולך כמו אידיוט לחפש אותו, וכאשר אתה מוצא אותו, הדבר הראשון שאתה עושה זה לחבוט בו שנית, אבל יש גם צ'ופרים במשחק הזה, וכרגע הייתי עסוק לבחון אחד מהם. הבחורה שעמדה לפני, במרחק של כעשרה מטר, התכוננה לחבוט בכדור הקטן. רגליים ארוכות, חצאית קטנטנה וכמעט שקופה שחשפה את ישבנה הקטן החבוק בחוטיני קטן ולבן. קרני השמש עבדו עבורי יותר טוב ממכונת רנטגן וחשפו את כל מה שהיה לה לחשוף, את בטנה השטוחה המסתיימת בחזה קטן ומוצק וזוג פטמות שבלטו על רקע החולצה הדקה, צוואר דק וארוך שהסתיים בפני בובה מעוטרות בזוג עיניים ירוקות ושער בלונדיני מטופח. צעירה ממני לפחות בעשרים שנה, אבל זה לא עצר אותי מלפנטז על כל הדברים שהייתי עושה לה. ראית איך פיקששה? צליל הבריטון הצלול של משה חדר לי לאוזניים, משם המשיך לחלק במוח שמייצר את כל ההזיות, וקטע את כל החוויה האופטית, משה החבר הישראלי היחידי שיש לי בלאס ווגאס, הוא המשיך לדבר, הבחורה ממול היא מקצועית, והפקשוש היה מכוון, אני כבר נמצא על הדשא חצי שעה וראיתי אותה משחקת. הבחורה הסתובבה ומבטה הנבוך התחלף במבט מאוכזב כאשר ראתה שאינני לבד, היא חבטה בכדור שהמריא לצדה השני של הגבעה. משה נשאר מרוכז בכדור שהלך ונעלם, מקצועית פסק. שחקנית גולף מקצועית? שאלתי. זונה מקצועית השיב משה או נערת ליווי עם טעם יקר. ומה עושה אותך הממומחה לנושא, ניסיתי לעקוץ, למרות שקול קטן בתוכי כבר הודיע לי שהוא כנראה צודק. תוריד לרגע את העיניים שלך מהטוסיק של הבחורה, המשיך משה,ותסתכל על שאר החלקים. מחבטי טיטניום ומערכת לבוש שנראת כתוצר של בית האופנה של גוצ'י עם אריה מוזהב על הכתף. אין כוונה להעליב אותך, המשיך משה אתה לא בדיוק נראה הטיפוס שהבחורה הזאת מחפשת. ניסיתי להוציא קולות התנגדות מגרוני, אבל משה המשיך ללא הפרעה,עכשיו, תעמוד רגע ותסתכל על עצמך. נעליים ישנות שקצת צבע לא היה מזיק להם וחולצה מכופתרת שאף שחקן גולף לא היה מעיז לעלות איתה על הדשא, אתה נראה קמצן או תפרן. היא ניסתה עליך את אחד התרגילים המקצועים ביותר, ניסתה להפגין חולשה, ואם לא הייתי עומד לידך, גם הייתה מבקשת עזרה. הייתי אומר שהיא השתמשה בך כבובת אימונים. ואז אני הופעתי, וקלקלתי לה את התרגיל. הלכנו והתקרבנו אל הבחורה, אתה יודע מה? בו נמשיך במשחק שלה, לפחות תלמד משהו חדש. חשבתי שזונות מוצאים בבארים, או בפינת רחוב, ולא במגרשי הגולף עניתי לו, הבחורה כבר הייתה במרחק שמיעה, היא הסתובבה על עקבותיה הביטה לי ישר בפנים ואמרה בעברית צחה, מותק כדאי שתקשיב לחבר שלך, טמבל. מה להגיד, האמת שבאותו רגע לא הרגשתי חכם במיוחד. הבחורה לא הרגישה נבוכה או ניפגעת, רינה, אמרה, קוראים לי רינה. משה שעד לרגע זה עמד מהצד מתבונן בשניננו, הושיט לה את ידו, שמי משה אמר, אף פעם לא ראיתי אותך בעיר, את חדשה? הגעתי אתמול, אמרה הבחורה. ואתה מכיר את כל התושבים? משה חייך ואמר, אני מכיר את רוב הישראלים ואת כל הבחורות היפות.חנפן, ענתה הבחורה,והמשיכה, האמת שהגעתי ללאס ווגאס רק אתמול ממיאמי, יו נו. הרגשתי צורך טיפשי להצטרף לשיחה, ואמרתי מה שכל שמן אומר בדרך כלל, כבר צהריים בא לכם לאכול? המחירים במזנון בשרות עצמי היו די סבירים,וזה טוב, כי לי ולמשה אין כיסים עמוקים. עוד לא הספקתי לסיים את הסלט וכבר ידעתי על רינה הכל. הבחורה הגיעה למיאמי כדי ללמוד אופנה, נכנסה לעסקי הליווי דרך חברה שהכירה מהארץ, התאהבה בכסף ובחיי הליילה הסוערים של מיאמי, ועברה לעסוק באסקורט סרוויס, שרותי ליווי במשרה מלאה. בגלל התחרות הגבוהה במיאמי וחוסר ידיעת השפה הספרדית, החליטה לעבור ללאס ווגאס, למה לא? כולם עוברים ללאס ווגאס. את רוב הכספים שהרוויחה בשרותי הלווי ביזבזה על שכירות של דירת יוקרה בגדים ותכשיטים, היא צריכה להתחיל הכל מחדש. כמעט התחלתי לרחם עליה. ומשה, רעיון מטורף נכנס לו לראש. "תקשיבי מיידלה, אנחנו מהשמיים הפגישו ביננו, אני רווק בלי משפחה, גם הרבה כסף אין לי, (הוא הצביע עלי), גם הוא לא מליין". הבחורה נראתה קצת מאוכזבת, אבל המשיכה להקשיב. "מה דעתך שתגורי אצלי, נספר לכולם שאת קרובת משפחה שלנו, אנחנו נעזור לך בעסקים ויהיה טוב לשלושתינו". חשבתי שאני משתגע, אנחנו יושבים ומשוחחים עם זונה, והחבר שלי רוצה שנהיה סרסורים. משה המשיך, "עיר חדשה, עסק חדש, וגם משפחה חדשה". הבטן התחילה לכאוב לי, התנצלתי ורצתי לשרותים, זה המקום הכי קל לחשוב בו במצבי לחץ. והמחשבה שאני צריך לספר את הרעיון של משה, לאשתי קצת הטריף אותי. אומרים שחלק ממערכות היחסים המוצלחות ביותר בעולם מבוססות על שקרים, אולי זה גם עובד ככה בעולם העסקים, ובמה שמשה הציע היה קצת משניהם. סיכויי ההצלחה שלי למכור את הגישפט (עסק) הזה לאישתי לא היו ברורים, למי יש אומץ לחזור הבייתה ולהודיע לאישתו שיש לו רעיון חדש, משהו בסיגנון של - מותק, החלטתי שהיעוד שלי בחיים זה להיות רועה זונות. ותאמינו לי , אני כבר ניסיתי למכור לאישתי כל מיני רעיונות, ולא בהצלחה יתרה אבל לא ברמה כזאת. התקווה היחידה שהייתה לי זה חוסר קבוע במזומנים, תוסיפו לזה את אהבת הקניות של אישתי, נו, אז אולי בכל זאת יש סיכוי. חזרתי הבייתה, מצאתי את אישתי במצב רוח רע, ככה זה בדרך כלל כאשר היא צריכה לשלם את התשלומים של כרטיסי האשראי שלה. טמפרטורה קריטית, המצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, חצי מהתושבים בעיר הזאת מכורים להימורים, אישתי מכורה רק לקניות. התיישבתי לידה, את צריכה עזרה עם התשלומים שאלתי? כן השיבה האשה, במיוחד עם יש לך בכיס הרבה כסף. יש רגעים בחיים שהמלאך שאחראי על הטירוף והדימיון מחליט להתבדר להשתולל, ואני עד היום חושב שזה מה שקרה באותו הרגע. לי עוד אין כסף מיותר, השבתי לה, אבל למשה, כבר יש דרך לעשות הרבה כסף! אין שום קשר בין מה שהאשה שאלה והתשובה שנתתי, כלום. אבל הנס קרה, רק הזכרתי לעשות כסף וקיבלתי תשומת לב מידית. היא הניחה מידה את ערמת החשבונות, וריכזה בי את מבטה, משה רוצה להחזיק אצלו בבית נערת ליווי מישראל אמרתי. חיכיתי שתצחק ממני, חיכיתי שתגיד שירדתי מדעתי, אבל זה לא קרה. מסתבר שאחרי כל השנים שאני נשוי, אני עדין לא מכיר את אישתי. "ומה רע בזה", שאלה האשה? שתקתי, "לפחות הוא מצא דרך להתפרנס" אמרה. אישתי כבר עשתה בשבילי את חצי העבודה, כבר לא הייתי צריך לשכנע אותה, היא פתחה את הדלת לרעיון של משה. אם לא היה מדובר במקצוע העתיק ביותר בעולם, הייתי אומר שמשמיים פתחו לי את הדלת הזאת, אז נכנסתי. אולי כדאי שאבקש ממשה שיעשה אותי שותף? אמרתי, כאילו מתלוצץ. "אם הוא חבר כל כך טוב שלך, תשאל, מה יש לך להפסיד?" ענתה האשה. אז התקשרתי. משה ענה לשיחה בהתלהבות של ילד קטן, "הי מותק איפה אתה". אפשר היה לחשוב שהוא מצא את אחיו האבוד, המשכתי במשחק, אישתי רוצה לדעת אם יש סיכוי שנהיה שותפים במיידלה , לרגע הוא התבלבל, טוב, גם הוא מכיר את אישתי. "במיידה מה?", מיידלה, מה אתה רוצה שאני אקרא לה שרמוטה'לה?, הוא התאושש, כן בשמחה, החלטתי לאלתר, היא גם רוצה לפגוש אותה. עד היום אני מנסה לנחש איך היו הפנים של משה נראות באותו הרגע. אולי תבואו לארוחת ערב מחר. הוא שמח, או נחנק, קצת היה קשה לזהות את הקולות שיצאו מפיו, נדמה לי שהוא אפילו התחיל לדבר בהונגרית, ואני כל כך מצטער שאינני מבין את השפה הזאת. יש לפחות דבר אחד שמשותף לאישתי ולמשה, שניהם ממוצא הונגרי, כך שבכלל לא הופתעתי שהארוחה הייתה מבוססת על גולש הונגרי וכל התוספות. האפשרות לעשות כסף, ועוד אם שותף הונגרי, הלהיב את אישתי בצורה כל כך דרמתית שספק אם עצרה לרגע לחשוב על איזה סוג של עסק מדובר. לאדם מהצד, זה היה נראה כמו מפגש משפחתי, אישתי אפילו התלהבה מהמיידלה, "היא כל כך מתוקה וחכמה", ישבנו כל אותו ערב, ועסקנו בפרטי פרטים, עכשיו אנחנו שותפים. הצעד הראשון היה להציג את מיידלה לקהילה היהודית, ואין שום מקום טוב יותר לעשות זאת מאשר בבית כנסת. בית הכנסת שנבחר היה בית כנסת רפורמי, גברים ונשים יושבים ביחד, ישיבה בקבוצה מגדילה את הביטחון העצמי. כמנהג המקום, לאחר התפילה, עובר כל קהל המתפללים לצידו האחורי של האולם, שם ליד שולחנות ערוכים מוגשים קפה ועוגות. כך גם נוצרים הקשרים החברתיים בקהילה. בדיוק כפי שחשבתי שיקרה, קרה. חלק מהקהל היו אנשים מוכרים מהעבר, את רובם כבר לא ראיתי הרבה זמן. הצגנו את מיידלה כקרובת משפחה משותפת לי ולמשה, ונעצנו מבטי הפתעה מזויפים בכל מי שאמר, "לא ידעתי שאתה ומשה קרובי משפחה", מיידלה התקבלה בחום רב, במיוחד על ידי הגברברים הצעירים, אחרי הכל, היא היתה פצצה רצינית. כולם הצטערו לשמוע על נישואיה שנכשלו, והביאו כעס, על הבעל הבוגדני, והביאו הקלה למשמע העובדה שלפחות אין לה ילדים. אפילו רב בית הכנסת ניסה להביע צער, עד שאישתו הקנאית הרחיקה אותו ממיידלה. "ראית איך הוא הסתכל על החזה שלי" לחשה לי המיידלה, ראיתי ועוד איך ראיתי. וראיתי שגם שהרבנית ראתה.

משרדי נבחר למקום ניהול העסקים החדשים של השותפות, טוב היו גם שם קצת שינויים, אולי כאן המקום הנכון להסביר, אני עוסק בפירסום ויחסי ציבור, ולא בהצלחה יתרה, משרדי הקטן שוכן בבית משרדים קטן בקומה השנייה, ומופנה לצד האחורי של הבניין, אין מעלית, אך המחיר די זול, זו הסיבה שלקחתי את המשרד הזה, חוץ ממני, הייתה גם עובדת אחת, גם בה בחרתי כי הסכימה לעבוד די בזול, ההופעה החיצונית שלה לא הייתה מספיק טובה כדי לקבל עבודה באחד מבתי המלון או בקזינו. רוב הזמן היא הגיעה לעבודה, היו ימים שלא, הייתה לה בעיית אלכוהול קטנה, למזלי הייתה לי המזכירה האלקטרונית, כך שלפחות את ההודעות המעטות שהיו קיבלתי. את רהיטי המשרד קיבלתי בירושה, הם נישארו שם מהדייר הקודם, מצב הרהיטים לא היה כל כך טוב, אבל לפחות קיבלתי אותם בחינם. המיידלה הספיקה לבקר במשרד בקושי שלושים דקות, ואמרה "הדרך היחידה להציל את המקום הזה, זה לשרוף אותו", נבהלתי, עברנו למקום אחר, קצת יותר גדול, בבית משרדים חדש, קומה ראשונה, חזית, למשרד היה אפילו לובי קטן, את הציוד המשרדי, הרהיטים והתמונות, היא כבר קנתה לבד, פחדתי אפילו לשאול מה היה המחיר. גם שם המשרד הוחלף, השם החדש היה "סקסס" (הצלחה), גם העובדת השתיינית שלי הוחלפה בבחורה צעירה ונאה, אפילו כרטיס הביקור החדש היה מרשים, נייר רך, כמעט שוקע לך ביד, עם לוגו קטן, שהצהיר "איתנו תצליח." כל מה שנשאר לעשות בעסק החדש, היה למצא לקוחות. להפתעתי את הלקוח הראשון מצאתי אני. לקוח של חברת הפירסום שלי, סגן נשיא של חברה למשקאות קלים, שאת רוב הפרסום של החברה עשה בצורה ישירה עם ערוצי הטלווזיה המקומיים, אבל מפעם לפעם היה משתמש בשרותי הפרסום שלנו לצורך מודעות בעיתון המקומי, רינה, (מיידלה) הייתה במשרד כאשר הוא התקשר להזמין מודעה ושמעה את השיחה, "שמעתי בבית כנסת שאשתו עזבה אותו", אמרה המיידלה, אז צריך מישהו שינחם אותו ויבין אותו. היא התקשרה ללקוח, ג'ק, וקבעה איתו פגישה. בדרך כלל אין צורך בפגישה, כל המודעות של חברת המשקאות בעבר, היו די דומות אחת לשניה, אבל ג'ק הסכים להפגש איתה, היא אפילו הזמינה אותו לארוחת צהריים. יומיים לא שמעתי מג'ק וגם מיידלה נעלמה, התחלתי לדאוג וסיפרתי לאישתי. לא חידשתי לה כלום, למעשה היא ידעה הרבה יותר ממני, ואת רוב הפרטים קיבלתי ממנה. ג'ק הלקוח היה המום מיופיה ומההבנה שגילתה המיידלה, למעשה הם כמעט ולא דיברו על עסקים, הוא סיפר לה על כל הדברים שעשתה לו האשה הרעה שעזבה אותו, היא הבינה הכל, וסיפרה לו את כל הסיפור על הגבר שנטש אותה במיאמי. למעשה, ג'ק גילה שהיא הבחורה היחידה בעולם שמבינה אותו. הם יצאו לסוף שבוע לאגם טאו המקסים ליד רינו. את השאר כבר סיפרה לי המיידלה כאשר חזרה. ג'ק העביר לנו את כל תיק הפירסומים ויחסי הציבור של חברת המשקאות, היחסים ביניהם חייבים להשאר בסוד בגלל משפט הגירושים שהוא מנהל עם אישתו, והוא גם יתמוך במיידלה כספית. הרבה חברים יש לג'ק, והוא סיפר לכולם ניסים ונפלאות על משרד יחסי הציבור שלנו, סוכנויות למכירת רכב, בתי מלון, רשת מסעדות, הפכנו לעסק משגשג. לכסף יש תכונה של מגנט, כל אחד רוצה להיות קרוב להצלחה! כך שהתחלנו להיות מצרך מבוקש גם מבחינה חברתית. המיידלה גם דאגה להעביר אותי שיפוץ, "כדי שתתאים ללוק החדש של החברה" זה התחיל בכך שחוייבתי (מחאת ההתנגדות שלי לא עזרה) להצטרף למועדון כושר, והוצמד אלי מאמן פרטי, אפילו למעצב תיסרוקות נישלחתי, אבל הגרוע מכל חיכה לי בבית. כבר ליד הדלת הבנתי שמשהו לא בסדר, ערימה של שקיות זבל שחורות שכבה ליד הדלת, מה עושה ערימת הזבל הזאת ליד הדלת? שאלתי, חבל ששאלתי, אנשים יכולים לקבל התקף לב מהתשובה שקיבלתי, "זה כל הבגדים הישנים שלך ענתה לי אישתי. בגדים ישנים?, הכל. מהרתי לחדר השינה, הארון הריק והמגרות הפתוחות לעגו לי, כמו פה פעור. ההמשך היה חגיגה עבור אישתי. שנים היא חולמת להלביש אותי בסטייל, היה ברור שבקרב הזה אני עומד להפסיד, אז הרכבתי על פני את פרצוף המסכן שאיננו יודע מה רוצים ממנו ויצאנו לדרך. חזרתי הבייתה במונית,במכונית של אישתי לא נשאר לי מקום, תא המטען וכל המושב האחורי היו עמוסים, אפילו את הקולבים היא ביקשה בחנות, "שלא יתקמט". הנשים הגיעו הבייתה לפני, אולי בגלל שנהגי מוניות לא אוהבים לעשות קיצורי דרך כאשר המונה דופק, ואולי זה היה חלק מהתרגיל שעשו לי. המכונית הישנה שלי לא חנתה במקומה הרגיל, במקומה חנתה קדילאק שחורה מה יש להגיד לאישתי ולמיידלה יש סטייל, זו הייתה הפתעה נהדרת, תמיד רציתי קדילאק. התחלתי לחייך, למעשה עכשיו אני מחייך כל הזמן. אישתי יכולה לבלות במולים כמה שהיא רוצה, גם משה מרוצה, מיידלה שידכה לו אלמנה יפהפיה כמובן ממשפחה הונגרית, ומאז הוא מסתובב כל הזמן עם חיוך טיפשי על הפנים. מיידלה המתוקה שלנו (היא כמו בת בשבילי) עומדת להנשא לג'ק בשעה טובה, הוא נבחר להיות נשיא חברת המשקאות.

מפעם לפעם אני ומשה עדיין מפנטזים "מה היה קורה עם באמת היינו סרסורים?," אבל זה רק בצחוק

החתונה

ישבנו בבית קפה, לועסים את הסנדוויץ היומי שלנו, הערב אני צריך להתחתן אמר לי אבי. כמעט ונתקע לי הביס שנתתי בכריך הטונה בגרון, ולא הזמנת אותי לחתונה? נפגעתי, אבי ואני חברים עוד מתקופת בית הספר העממי, מתנועת הנוער, אפילו לצבא התגייסנו ביחד. אותי לא הזמנת, מלמלתי בפה מלא יורק רסיסים של טונה. רגע , רגע, תרגע אמר אבי, אתה לא רוצה להיות שם. זה הולך להיות בלגן רציני. אני חייב לפוצץ את החתונה ביום החתונה ואתה כועס שלא הזמנתי אותך? אני יושב כבר שעות עם הנייד ביד, מתכנן מה לומר לנורית, ויותר גרוע , מה לספר להורי. אם כך, אמרתי לאבי, אני האיש הראשון שהיית צריך לספר לו, בשביל זה יש חברים, עניתי. אבי העלה עוויה על פניו במה שהיה ניסיון לחיוך, האמת, ידעתי באיזה צרה הוא נמצא. לפני שהייתה נורית החברה של אבי, הייתה החברה שלי, זה היה בתקופת בית הספר התיכון. בחורה נאה, אך עקשנית, המילה וויתור מעולם לא הייתה בלקסיקון שלה. לפוצץ חתונה עם נורית, נשמע לי בערך כמו להכניס את היד לכוורת דבורים, אין לצאת בלי עקיצות. למה לפוצץ? אמרתי, אתם כבר למעלה משנה ביחד, חשבתי שהאהבה פורחת. אבי שתק לרגע, והחל לספר. נורית כך אמר לי, החליטה לפני שלושה חודשים, שאנחנו צריכים להתחתן. היה קשה לאבי לבלוע את הרוק שבפיו, אתה הרי מכיר את נורית, מרגע שהרעיון נכנס לראשה, זה היה הדבר היחידי ששמעתי עליו, ממש כמו רכבת המקבלת תאוצה, היא אפילו גייסה את אימי למאמץ המלחמתי. ברגע של חולשה הסכמתי, משם הדרך כבר הייתה קצרה. זה היה כאילו והייתי במרכז של סופת הוריקן. טבעת, טכס האירוסין. נשאר היה רק למצא אולם חתונות. הרגשתי איך המלחציים הולכות ומתהדקות על ראשי. נגררתי אחרי נורית מאולם חתונות לאולם חתונות, ערב אחרי ערב, זה אולם גדול מידי פסקה נורית, האחר היה אולם קטן מידי, לי כבר כל האולמות נראו אותו דבר.ערב אחד, באולם חתונות ברחוב המסגר, התיישבה נורית עם מנהל אחד האולמות, כדי לדון בתפריט, אני כבר לא יכולתי יותר לסבול, נשרפתי. יצאתי כדי לעשן סיגריה במגרש החניה, אבי הפסיק את סיפורו לרגע קט כמנסה לרכז את מחשבותיו. איזה כאב ביצים מילמלתי לעצמי. אתה זוכר את דליה שאל אבי לפתע. מה היא קשורה לסיפור? שאלתי, ופעמון הזעקה טורדני החל לצלצל בראשי, "חפש את האשה" למניאק יש חברה מהצד. כן אמרתי, אני זוכר אותה, הייתם חברים פעם, למעשה, הייתם חברים עד שמשפחתה עברה לגור בירושלים. חיכיתי שימשיך.

פגשתי את דליה שם בחוץ, במגרש החניה, ענה אבי, היא לא היתה לבדה, היה אתה ילד קטן בערך בן שלוש. תמשיך, דחקתי בו, הילד עמד עם הפנים אלי, איך לומר לך, קופי שלי, ממש העתק מוקטן שלי, אבי המשיך, הדלקתי את הסיגריה בידיים רועדות, דליה עמדה שתולה במקום, נועצת בי עיניים, נראה לי שאפילו לנשום היה קשה לה. היא לא זזה, רק גופה רעד בצורה פראית, לא ידעתי איך להמשיך את השיחה, הצבעתי באצבע על הילד, מה שיצא מפי היתה השאלה, זה הילד שלי? -דליה לא מהרה לענות, זה היה רגע לא צפוי והיא לא הייתה מוכנה. הרגשתי את זרימת הדם ברקותי, המשיך אבי, והמילים זרמו מפיו ללא שליטה. דליה! את היית הבחורה היחידה שאהבתי בחיי, עד שביום אחד קמת וברחת לי לירושלים, פשוט נעלמת, וכואב לי גם עכשיו. ההורים עברו בגלל הבושה, נכנסתי להריון. האם זה הילד שלי?

ידעתי את התשובה אפילו לפני שענתה, היא הנהנה. דליה אמר אבי ההמום, אלוהים שלח אותך לכאן הליילה, את יודעת למה אני נמצא כאן? כדי למצא אולם חתונות בשבילי. אני אוהב אותך דליה, ואני מוכן לפוצץ את החתונה בתמורה למשפט אחד, האם את אוהבת אותי?. תמיד אהבתי אותך אמרה דליה. היא צנחה על המדרכה, מאבדת שליטה על רגליה. רכנתי לעברה ועזרתי לה לקום. כן, בקושי שמעתי את התשובה, אני מאד אוהבת אותך. אבי הפסיק לדבר והדליק סיגריה, לא לחצתי עליו יותר בשאלות, המצוקה הגדולה נראתה בפניו, בקיצור, המשיך אבי לאחר דקה או שתיים, נישקתי אותה ועזרתי לה להכנס למכוניתה בכיסי בערה הפיתקה עם הכתובת של דליה. לא היו לי תשובות למיליון השאלות שהתרוצצו במוחי, אפילו לא הספקתי לנשק את בני, הבן שבכלל לא ידע שיש לו אבא. מסוחרר לחלוטין, עליתי לאולם החתונות, נורית אפילו לא שמה לב שיצאתי, לא שמה לב שחזרתי. היא עדין הייתה עסוקה בוויכוח על מפות לשולחן ותפריטים עם מנהל האולם. התיישבתי בצד על אחד הכיסאות, באמת אמר אבי, יותר אינני זוכר כלום, אפילו את הדרך חזרה הבייתה לא זכרתי, הגעתי לבית הורי, נפלתי על המיטה ונרדמתי עד לאור הבוקר. הטלפון צלצל, כמקדח החודר לתוך הגולגולת, צלצול ארוך וטורדני, אימי, כולה מרוגשת , יש משהו דומה בין אמי ונורית, כל דבר צריך לקרות הרגע. אמי ונורית כבר סיכמו הכל, האולם הוזמן התפריט נבחר, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתיעץ איתי, אפילו את ההזמנות לחתונה הן הזמינו. ואני, כל מה שחשבתי היה על דליה. מאז אותו ערב לא ראיתי אותה, שוחחנו בטלפון רבות, יש הרבה מה לומר לאדם שאתה אוהב, יש גם הרבה שאלות שאתה רוצה לשאול. פחד ותקווה היו מעורבבים זה בזו. אבי הפסיק לדבר לרגע, למעשה הוא כבר אמר הרבה. ניסיתי לעכל במחשבתי את כל שאמר, ואז הוא המשיך. היום זה היום, היום יום החתונה.

כבר שמעתי את צורת הדיבור הזו פעם בתוכנית טלווזיה, זה היה משהו שקשור באסיר שנלקח לכיסא החשמלי. אבי הפסיק לדבר, בחור טוב, אבל לא ממקבלי ההחלטות הגדולים, אפילו רגע האומץ, שעזר לו לדבר עם דליה ליד אולם החתונות, היה הרבה מעבר לתכונות האופי שלו. אבי הוא אחד מאותם בחורים שכאשר המפקד בצבא צועק אחרי! הם רצים אחריו ללא בעיה, הוא תמיד מחפש מנהיג, אז הפעם זה התור שלי.

פרק ב - התרגיל הגדול

הסתכלתי לאבי בעיניים, ישר בעיניים, תקשיב לי טוב אבי, התרגיל שאנחנו הולכים לעשות הוא הדבר המטורף ביותר שאני יכול לעלות בראש הדפוק שלי, אבל זה יוציא אותך מהחתונה יוציא אותך מנורית, למעשה, הם אפילו ישמחו שהתפתרו ממך, אז כדאי שתדליק עוד סיגריה, תאמין לי, אתה עומד להזדקק לזה. בזמן שהדליק את הסיגריה בידיו הרועדות, גיללתי לפניו את תוכניתי המטורפת. אני עומד להתקשר להורי נורית, ולספר להם שאתה ואני הומואים, שאתה המאהב שלי כבר שלוש שנים ושידעו, שגם אם החתונה תתקיים, אנחנו נמשיך ביחסים שלנו כי אני לעולם לא אוותר עליך, בניסיון להצחיק קצת את אבי אפילו שלחתי לו נשיקה באוויר, אבל האמת שזה לא עזר הרבה. חשבתי שהוא עומד להתעלף, הוא תפס את ראשו, וטילטל אותו קדימה ואחורה. אתה משוגע, זו התוכנית שלך? זה יהרוג את ההורים שלי. אמא תתאבד, אבא יקבל התקפת לב. טוב, נתתי לו להמשיך להתנדנד ככה כמה דקות מבלי להפריע, ואז הוא הרים את ראשו, רגע, אמר, ההורים שלה מכירים אותך מהתקופה שיצאתם. שמחתי, כי קודם כל הוא הפסיק את הנידנוד הטפשי הזה ושנית, הוא הראה סימנים שהמוח שלו מתחיל לחשוב. תרגע, אמרתי, לאבי, קודם כל אין דרך שיזכרו אותי בכלל, מאז שיצאתי עם נורית חלפו שנים, חוץ מזה, אני זוכר שאבא של נורית חשב שאני רכרוכי, אז עכשיו אני הומו. הסיפור הזה על האב שחשב שאני רכרוכי לא היה כל כך נכון, אבל זה התאים לתוכנית שמכרתי לאבי, והוא היה צריך את כל החיזוקים שיכולתי לתת לו. ההצגה הגדולה התחילה, התקשרתי להורי הכלה,האם זיהתה אותי בשנייה, היא הייתה צריכה לעבוד בבולשת, מכרתי לה את כל הסיפור. שאגות האם וצלילי חרס נשבר, התערבבו ביבבותי המדומות על האהוב הבוגדני שלי. לא נשאר לי שום דבר לעשות חוץ מלנתק את שיחת הטלפון. אמה של נורית התקשרה לבית הורי, אחי המבוגר שלום כבר היה שותף לקנוניה, הרים את שפורפרת הטלפון, הוא זיהה את עצמו בתור האבא שלי. הוא פירט לאמה של נורית, בפרטי פרטים, את העובדה שבנו החמוד הוא הומו מוצהר, וחברו לחיים זה אבי, אני חושב שהוא קרה לו אביניו. הוא גם הוסיף כמה תאורים שלא התבקש לעשות, אין מה לעשות, האח נכנס לתוך ההצגה. כשסיפרה לו בצווחות אמה של נורית על החתונה העתידה, פרץ שלום אחי בצחוק, כן, הוא אמר, קשה היום למצא עבודה טובה אם אתה הומו, עדיף נשוי או גרוש. כמעט באותה השניה שהסתיימה השיחה, התקשר שלום אלי, הרקע מוכן דיווח, כמובן שהעברתי את הדיווח לאבי שנראה כאילו והזדקן בעשר שנים במשך השעה האחרונה. טוב, לפחות הוא לא חזר להתנדנד. שב בשקט ותחשוב רק על דליה ועל הילד פקדתי על אבי, ספק אם הוא שמע אותי בכלל. עברו עשר דקות, כבר התחלתי לדאוג, כאשר צילצל הנייד. על הקו הייתה אמה של נורית, אפשר לדבר עם אבי?, אני מבינה שהוא איתך, קולה היה שקט ומאופק, תראי, אמרתי לה, אנחנו השלמנו רק לפני כמה דקות, והוא במקלחת, זה אתה בן הזוג? שאלה, כן זה אני אמרתי. חתונה לא תהיה, פסקה, ולפחות תשלמו שניכם את הוצאות האולם, הבטחתי שנשלם. אבי ברח לירושלים, הוא נשוי לדליה ועובד במשרד הביטוח של אביה. הוריו שמחים על המרחק, אולי בגלל הבושה מהשכנים. פעמיים בחודש הם נוסעים לבקר את הבן שחזר למוטב ואת הנכד. אני, לקחתי את הכסף שנתן לי אבי כדי לשלם את הוצאות אולם החתונות, קבעתי פגישה עם נורית במקום נטרלי, בית קפה קטן, כשהופיעה נורית לפגישה, פרצתי בבכי רם. סיפרתי לה, שמאז שעזבה אותי לפני שנים, שוב לא יכולתי לנגוע בשום בחורה, לכן ניסיתי דברים אחרים. עכשיו כאשר אני רואה אותה, גם בחורים אני כבר לא רוצה לראות. נתתי לה את מעטפת הכסף שקיבלתי מאבי, חיבקתי אותה בכל כוחי בוכה ומתנצל על הנזק הרב שגרמתי לה, היקרה בנשים. מה אספר לכם, מאז לא נפרדנו, הדבר הקשה ביותר שעברתי, היה הצורך לשכנע את האם המזועזעת, שאינני מעונין בגברים. אביה של נורית, אחלה גבר, גם פרייר הוא לא. בפגישה הראשונה שלנו לבד, הוא הבהיר לי שלא האמין לכל המשחק. אין לי ספק שהוא לא חושב שאני רכרוכי. מאד הצטערתי שלא יכולתי להזמין לחתונה שלי ושל נורית את אבי החבר הטוב שלי, טוב, לכל דבר יש גבול

הסחיטה

תמיד הייתי דלוק על תקווה, אולי בגלל שהייתה הזיון הראשון שלי, אולי בגלל העיניים הירוקות שלה. כל מה שאני יודע, זה שהקייץ האחרון שלי לפני הגיוס לצה"ל, היה הקיץ היפה ביותר בחיי. בבקרים בילינו בים, בערבים, לא החמצנו אף אחד מהדיסקוטקים בדרום תל אביב, אכלנו בסטקיות הטובות של העיר ולא רשמו לנו חיסור באף מסיבה שארגנו החברה.
מי שכמעט קלקל את הכל, היה האח הקטן של תקווה. המניאק הקטן שהיה בכסח כל הזמן עם תקווה, והיה שרוט קצת בשכל, הוא איים שיספר הכל לאמא של תקווה, זו שהכינוי שלה בשכונה היה "קריזה", כמו שתקווה הייתה מפורסמת בחזה הגדול שלה, הייתה האם מפורסמת בפיוז הקצר שלה ובקריזה שתפסה בכל פעם שבתה תקווה נעלמה מתחום ראייתה. סיפורי אימה על התפרצויות הזעם שלה עברו בשכונה מפה לאוזן. אחד הסיפורים המפורסמים היה, שפעם תפסה את בתה מהלכת יד ביד עם בחור, הבחור מהלך עד היום הזה עם יד מעוותת, זכר לפגישה עם האם הקטלנית. האח הקטן, יעקב כולם קראו לו יקי, חוץ ממני, אני קראתי לו קקי, איים שאם לא ניתן לו כסף לקנות אופניים, הוא יספר לאמו, שתפס אותנו מזדיינים במרתף הבנין. בקיצור סחטן !!! הרעיון הראשון שבא לי היה להטביע אותו בירקון, אבל לא נראה היה לי שתקווה תסכים לשתף פעולה. והאמת, שבאמת היינו מזדיינים במרתף. איך לא, וועד הבית הכין את המרתף לזמן מלחמה, והיה חבל לא להשתמש במיטות השדה, שהוכנו לזמן חרום. בעודי מהרהר באפשרויות איך לטפל באח הסחטן, הרגשתי יד כבדה מונחת על כתפי, וואלה נבהלתי, תגיד לי יא יוסף, זהו, עכשיו אני מת, זה היה קולה של "קריזה" האמא של תקווה, תגיד אמרה במבטא מרוקאי כבד, שמעתי אתה מסתובב עם הבת שלי. הברכיים התחילו לרעוד לי, גם הראייה קצת התערפלה לי. כן אמרתי, היא בקשה עזרה, כדאי שנדבר בצד, שאף אחד לא ישמע. מזל מהשמיים שאני יודע לחרטט, על תכעסי, הבת שלך נשמה טובה, גילתה שהבן הקטן שלך יעקב, מעשן במרתף, לא רק מעשן, מעשן ביום שבת. אפילו לקחה אותי למרתף שאראה בעצמי. הבת שלך נשמה טובה, לא רצתה לעשות לך עוגמת נפש, את יודעת הבושה. על מה שהתרחש בביתו של הסחטן הקטן, שמעתי ממקור שני, כלומר תקווה. האם נכנסה לביתה, נעלה את הדלת, נגשה אל האח הקטן שהיה שקוע בתוכנית טלוויזיה, ללא הכנות מוקדמות, נתנה לו סטירה שהעיפה אותו אל הקיר. המום לחלוטין, ניסה הקטן למחות, מה אתה עושה במקלט? טרח, עוד סטירה. יוסף ותקווה ראו אותך מעשן במרתף. זעמו של הסחטן בער בו, ומה הם עשו שם? הזדיינו!, טרח עוד סטירה.- עברו כמה שעות, דפיקה קלה בדלת, האח הקטן. סימני המכות עדיין על פניו. חוסך שבטו שונא בנו, האמא של תקווה כנראה מאמינה רצינית בענין.טוב שחקת אותה, אמר הסחטן, עכשיו נראה אותך מיישר את זה. האמא שלי רוצה לשלוח אותי למוסד דתי, הפחד נראה בעיניו. למחרת הופעתי בביתה של האם, טוב קצת שיקשקתי. השם ישמור, עשינו טעות. גיליתי מהילדים ברחוב שילד אחר השפיע לרעה על בנה ושכנע אותו לעשן, ואני כבר טפלתי בענין הילד הזה, יותר טוב שלא תשאלי איך, ויקי הוא כמעט חף מפשע, למעשה הוא כמעט מלאך. ואני כל כך מרגיש רע שהאשמתי אותו, שאני רוצה לתת לו את האופניים הישנות שלי במתנה, כדי שלא יעיק הענין על מצפוני לרעה, האם נישקה אותי על שתי לחיי. הקייץ עבר, אני התגייסתי לצבא, תקווה המשיכה את לימודיה בסמינר למורות, פנינו איש איש לדרכו, ורק אני ויקי נשארנו בקשר ועם הזמן הפכנו לחברים

גנב הארנקים

כל שבת בבוקר, הייתי מתמקם בחוף תל אביב, ממש ליד ברכת גורדון. פורס את מגבת החוף הגדולה, מניח את הציידנית הקטנה ואת הספר, מכסה את ראשי בכובע עם מצחייה, משקפי שמש, ומחכה להתחלת עונת הצייד. לא, אני לא צייד בחורות וגם לא מניאק מסוג אחר, אני גנב הארנקים. זה ההובי שלי, תחביב ומקצוע מעורבבים זה בזה. הכרתי בחוף את כל הקבועים. את יעקב המציל שהדבר היחידי שעניין אותו, היו בחורות שופעות חזה. את משה משכיר הכיסאות שעורו הכהה משנים ארוכות בשמש כיסה על מוצאו הארופאי. את מוכרי הארטיק-קרטיב שנשאו את התיבה הכבדה ברצועה על כתפם עוברים את רצועת החוף הלוך וחזור ואת צייד הכייסים שהיה עובר בחוף מספר פעמים ביום, מחפש את הכייסים המוכרים לו. ישנם סוגים שונים של גנבי ארנקים. ישנם אלה שמחכים ביציאה מהסופרמרקט, מחפשים נשים זקנות שבקושי סוחבות את הסלים הכבדים, חוטפים להן את התיק או הארנק, ופותחים בבריחה מטורפת. ישנם רוכבי האופנוע, רובם עובדים בזוגות, אחד נוהג והשני חוטף, להם לא משנה ממי חטפו, שניה אחת והם נעלמים בתנועה. וכמובן הכייסים, מתנגשים בך קלות, ובזריזות שולפים את הארנק מכיסך, וישנם הקלפטומנים, הם גונבים הכל,ובכל מקום. ויש גם כמוני, ציידים, כמו חיית טרף בג'ונגל,בוחרים את הקורבן לומדים את דרכיו, ותוקפים. יועץ פסיכולוגי שניסה לעזור לי בילדותי, הסיק מסקנה ואמר-שחסרה לי תשומת לב,ואני מנסה לשתף את עצמי בחיי אחרים. הגנבות שלי, כך הוא אמר, זו הצורה שבה אני מעניש את החברה שמתעלמת ממני, יתכן שצדק, בכל מקרה, גנבתי לו את הארנק. במשך השבוע, כמו אלפי צעירים אחרים, אני עובד. עבודה אפורה ושיגרתית, במשרד קטן

ואפור. אבל בשבת, על חוף הים אני הצייד. שבת בבוקר קצת קריר, לא רחוק ממני התיישבה בחורה על החוף, בערך בת גילי, סקרתי אותה בקפידה, היא לא פרסה שמיכה על החול, לא מרחה את גופה בשמן שיזוף, פשוט ישבה על החול. לוחצת בשתי ידיה תיק קטן ושחור, מבטה נעוץ בים. המשכתי לבחון אותה, קורבן אפשרי ? את נעלי הסירה השחורות שלה, את מכנסי הג'ינס והחגורה, חולצה לבנה, שער חלק וארוך, והפנים, הפנים היו נאות, גאווה עם מבט של כאב, מסוג המבטים שאדם מנסה להסתיר. החוף הלך והתמלא, שורות ארוכות של כיסאות נוח שהוצבו במהירות. רעש הגלים הלך ונבלע ברעש האדם. צעקות ילדים, משרוקית המציל. הבחורה הסירה את חולצתה, את מכנסי הג'ינס ונעלי הסירה, חושפת את גופה הצנום בבגד ים שחור. הניחה את תיקה על ערימת הבגדים והחלה צועדת לכוון המים, המשכתי לבחון אותה, המים הקרים לא גרמו לה לשום עוויה, ממשיכה בקו ישר אל תוך המים. זזתי במהירות אוסף איתי את מגבת החוף, אותה הטלתי על תיקה של הבחורה, עטפתי את התיק וחזרתי למקומי הקודם. מבט נוסף הבהיר לי כי הבחורה מתקדמת בקו ישר לתוך הים. במהירות פתחתי את התיק, תיק ריק! רק מעטפה משומשת עם בול. איזו אכזבה, הבחורה הלכה והתרחקה, פתחתי את המכתב, זה היה מכתב לקוני קר, מבחור המודיע לה שהוא מסיים את היחסים אתה, סתם כך נמאס לו. המשכתי לבחון את התיק הקטן, לא ארנק עם כסף, לא כלי איפור, לא כל דבר אחר שבחורות מחזיקות בתיקן, כלום. היא לא חוזרת, המחשבה חלפה בראשי. הבחורה הלכה והתרחקה, חטפתי במהירות את חגורת המצופים שהיתה מונחת על החול, כנראה של ילד, או תלמיד שחיה, וקפצתי למיים הקרים, שחיתי בתנועות קצובות לעבר הבחורה המתרחקת, לאחר מספר דקות הייתי לצידה. את שמה כבר ידעתי מהמעטפה שבתיק, אפשר להצטרף ? הבחורה לא השיבה, והמשיכה לשחות, נאווה!, הזכרת שמה גרמה לה לסובב את ראשה ולבחון אותי. נשימתה הייתה כבדה והעיניים היו עייפות. הורדתי מכתפי את חגורת המצופים, רוצה להתחלק ? היא הושיטה את ידה ונאחזה בחגורת המצופים. מי אתה שאלה ? מהיכן אתה יודע את שמי ? הייתי אומר שאנחנו באותה סירה, עניתי, אבל כל מה שיש לנו זו רק חגורת מצופים. עד החוף לא המשכנו לדבר. אני כבר לא גונב ארנקים, כבר לא חסרה לי שום תשומת לב. נאווה ממלאת כל רגע פנוי בחיי, בעצם, כבר הרבה זמן לא הייתי בים

ההצגה האחרונה

שלוש פעמים בשבוע אני הורג את מרי, תוקע לעצמי כדור בראש,כי כך מסתיים החלק שלי בהצגה, מקשיב למחיאות הקהל והולך לאכול ארוחת ערב מאוחרת. תמיד באותה סטקיה קטנה ממול התאטרון. הייתי מאד מרוצה מעצמי. אחרי ההצגה היתה מרי השחקנית חוזרת להיות דינה חברתי לחיים, שחקנית מוכשרת ובחורה נאה. המשכורת זרמה בזמן, ומכונית הספורט שלי היתה עדות להצלחתי. מה יש לומר, הייתי- איך לומר זאת, אחד מכוכבי העיר. מפעם לפעם היה שמי מופיע בכותרות העיתונים והייתי מוזמן לכל מסיבות היוקרה של העיר. רוב הזמן, ההצלחה לא עלתה לי לראש, למרות שלפעמים אחרי כוסית או שתיים, הייתי מתרברב מעט, אבל זה הרי חלק מתפקידו של כל שחקן. אחד ממקומות הבילוי שלי היה הבר של מלון שרתון, מיקי הברמן , בחור נחמד שניסה את מזלו כשחקן, ללא הצלחה מספר פעמים, היה אחד האנשים שלא חיבבו אותי במיוחד. מפעם לפעם היה מיקי הברמן עוקץ אותי קלות, כאילו לא בכוונה. באחד מליילות שישי, בשעות הקטנות של הליילה, שאל אותי מיקי עם חיוך קל על שפתיו, אם אני עדין חבר של דינה. כן, השבתי, למה אתה שואל ? ככה סתם, השיב וחיוך קל מרצד בעיניו, החיוך הטריד אותי. לא הייתה שום עקיצה כמנהגו, לא הייתה שום הערה דוקרנית, סתם חיוך, כאילו התשובה שלי היתה חשובה לו. יצאתי מהבר של המלון, גופי מתוח, ונהגתי את מכוניתי לכוון דירתה של דינה, שגרה בצפון העיר. עצרתי את המכונית בצידו השני של הכביש מול דירתה. האור בחדר השינה שלה דלק, מכוניתה חנתה במקום החניה הרגיל שלה, ולידה חנתה מכונית מפוארת, יגואר כסופה. הכרתי את המכונית הזאת, זו הייתה מכוניתו של דני מנהל ההפקה של ההצגה שבה אני ודינה משתתפים, דני היה ידוע כ"פלי בוי" רציני בחוצות תל אביב. הרגשתי כיצד הלחץ בחזי גובר, נשימתי כבדה, ופעימות הלב שלי הלמו בראשי.רציתי נקמה! בדינה הבוגדת, במיקי הבאר מן העוקצני וגם בדני הנואף. הרגשתי צורך לברוח משם, לברוח מהבושה. במהירות השתלבתי בתנועה, הדלקתי סיגריה ראשונה מזה שלושה חודשים, כבר זמן רב שאני מנסה להפסיק לעשן, מזל שנשארה במכונית קופסת הסיגריות הישנה. אין דבר מתוק מנקמה, נרגעתי, המזימה כבר הושלמה בראשי. כוונתי את מכוניתי לכוון מלון שרתון, בחזרה לבאר. מיקי הברמן, עדיין היה שם, מנקה את הבאר. חייכתי אליו. כבר סוגרים אמר מיקי כמתנצל, מביט בשעון היד שלו, ומוקדם מדי בבוקר בשביל להתחיל לשתות. אני באתי אליך מיקי, אנחנו צריכים לדבר. מיקי החוויר, מה קרה ? המחשבה שאני עומד להאשים אותו במשהו, עברה בראשו, תשמע מיקי, אמרתי, חותך לתוך דבריו, אתה הבחור ההגון האחרון שנשאר בתל אביב, וממה ששמעתי, גם שחקן מעולה עם טיפה של מזל רע, אחרת כבר היית כוכב, וכל הסיפור הזה למה? שאל מיקי עדין חיוור. השבתי לו, קיבלתי הצעה לשחק בתיאטרון בניו יורק, טוב, עד עכשיו לא שיקרתי, זה היה בעיתונות. אני עומד לקבל את ההצעה. ומאד הייתי רוצה שהתפקיד הנוכחי שלי בהצגה יעבור אליך, הייתי רוצה להיות זה שגילה את הכישרון שלך, חשבתי שאם אני יאמן אותך, יש סיכוי טוב שאתה תקבל את התפקיד, אתה צוחק ממני ,נכון ? לא מיקי, לא צוחק, האידיוטים לא הבינו עד היום את הכישרון הגדול שלך. זאת הסיבה שבזמן האחרון אני מסתובב אצלך בבאר, כל מה שבאמת עשיתי כאן, היה לבחון אותך מקרוב. הרגשתי איך האגו של מיקי הולך ומתנפח, לא הייתי צריך לשכנע אותו שהוא שחקן גדול, הוא תמיד האמין בזה. פתחתי לקראתו את זרועותי, והוא נפל עלי בחיבוק. הסוד על כוונתי לקבל את התפקיד בניו יורק היה הסוד שלי ושל מיקי, כך הסברתי לו הוא יהיה השחקן היחידי שיהיה מוכן להחליף אותי. בתאטרון קיבלו בגיחוך את החברות המשונה, שלי ושל מיקי. סיפרתי לכולם שמיקי כבר למד את תפקידי בעל פה, ובסוד גם סיפרתי שהוא טוב לא פחות ממני. הוא מתכוון להשתמש בקטעים שלי לצורך אודישן, לקבלת תפקיד בהצגות. ההופעה במוצאי שבת עמדה להיות הופעה מיוחדת, הופעת המאה, לאחריה תוכננה מסיבת עיתונאים קצרה וארוחת ערב. בדקות האחרונות לפני עליית המסך, צנחתי על הרצפה כמתעלף, חברי מיהרו לשפוך מיים על פני אבל לא הצלחתי להתיישר על רגלי, נצטרך לבטל את ההופעה, אמר דני המפיק. סימנתי לו להתקרב אלי. ווריד עצבני רקד במצחו, מיקי לחשתי לו, מיקי החבר שלי, הוא מכיר את התפקיד לא פחות ממני, והוא שחקן גדול. חברי להופעה מיהרו לאשר את דברי, הפחד מפני ביטול ההופעה, היה גדול, טוב אין לי מה להפסיד אמר דני, הקהל כבר יושב באולם. איבדתי את הכרתי עוד לפני שצוות האמבולנס העלה אותי על האלונקה, כאשר חזרה אלי הכרתי בבית החולים, מצאתי להפתעתי שוטר חמוש ליד מיטתי, חוקר המשטרה שבא לשוחח איתי סיפר לי איך חיי ניצלו ממש ברגע האחרון, הם מצאו במכוניתו של מיקי את בקבוק רעל העכברים שבו השתמש כדי להרעיל אותי, את שאר הסיפור קראתי בעתון. מיקי עלה לבמה ושיחק את תפקידי. ירה בדינה בחזה, ותקע לעצמו כדור בראש, ממש כמו בתסריט. עכשיו אני מפורסם, ממש מפורסם. התאטרון שיבץ אותי בתפקיד חדש, ההצגה הנוכחית בוטלה, ויש גם מפיק חדש, אבל אני עדין מחפש חברה חדשה שתמלא את החלל שנוצר עם פטירתה של דינה

על שלושה דברים

על שלושה דברים העולם עומד, היו הוריה של שפרה משננים לה תמיד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים. בהיותה בת, לא זכתה שפרה לאוהלה של תורה, עולם זה היה מוקדש בעיקרו לגברים בלבד. הגמרא הקדושה ועולם הקבלה, היו נעולים בפניה לעולם ועד. את העבודה הכירה כבר מגיל צעיר. בהיותה מבית עני, הייתה נשלחת לבתי עשירי העיר, לנקות ולבשל. את תמורת עמלה הייתה אמה מקבלת אחת לשבוע. נסיעה ארוכה בשני אוטובוסים, מבני ברק לצפון תל אביב, בשעות הבוקר המוקדמות. וחזרה לבני ברק, עם רדת יום. אחייה של שפרה היו מבלים את יומם בתפילה ובלימודי התורה בישיבה הסמוכה לבייתם, והסבו נחת רב להוריה, גדולים בתורה יהיו, הייתה שפרה שומעת את אימה מספרת לשכנה. אולי גם יזכו לשידוך טוב, אולי אפילו לרבנות, אם ירצה השם. את גמילות החסדים גילתה שפרה בגיל מאוחר יותר. רכונה על ברכיה וידייה מקרצפת את רצפת המטבח, המטבח, בביתם של מעבידיה, משפחה עשירה ושומרת מסורת בצפון תל אביב. שפרה שמה לב שראש המשפחה, עומד ומתבונן באחוריה המתנועעים בקצב, מקרצפת את רצפת המטבח. הוא בודק את עבודתי אמרה לעצמה, והגדילה את מהירות הקירצוף, שומעת את אנחותיו של בעל הבית, הלה כחכך בגרונו כאילו ונתקעה שם עצם דג, ולאחר מספר דקות נעלם באחד מחדרי הבית. כאשר הגיעה לחדר לימודיו של שלמה ראש המשפחה, ראתה אותו רכון על ספריו. בהשפלת עיניים שאלה אותו, כבודו, האם אפשר לנקות את החדר ? הלה מבלי להרים את ראשו הנהן, שפרה החלה לצחצח את רצפת החדר, כאשר לפתע הרגישה מגע יד על אחוריה, בבהלה נשמט הסמרטוט מידה, וברכיה החליקו על הריצפה הרטובה, שפרה הרימה בידיה הרועדות את הסמרטוט, והמשיכה לקרצף. מרגישה את שמלתה מופשלת, ואת ידיו הרועדות של הגביר על חלקיה האחוריים. שפרה המשיכה בתנועות קצובות, הרצפה כבר הבריקה אך היא המשיכה לנקות, מרגישה את הגביר חודר לתוכה, אך היא המשיכה להבריק את הריצפה בתנועות קצובות.צלצול פעמון הבית, כשופר פתאומי, גרם לגביר לחלחלה, הוא אחז בחזהו ונפל על גבו ללא נשימה. שפרה עדיין על ברכיה הסתובבה למשמע החבטה. שפרה מהרה מסדרת את שמלתה, הפעמון המשיך לצלצל, בתנועות מהירות, כמוכת שד, רכסה את מכנסי הגביר המופשלות, מבחינה שאיננו נושם, היא החלה להנשים אותו מפה לפה, שומעת את מנעול הדלת חורק, והדלת הנעולה נפתחת. אישתו ובתו של הגביר, עמוסות חבילות לעייפה עמדו בפתח, זה אתה חזרו מקניות. רופא מהר צעקה שפרה, הוא לא נושם. וחזרה להנשים את הגביר. האמבולנס הגיע במהירות ואסף את הגבר ההלום, שהכרתו החלה חוזרת אליו. היא הצילה את חייו אמר הרופא לאשת הגביר לפני שעזב האמבולנס בסירנה דלוקה וחריקת גלגלים. הדרך באוטובוס לביתה עברה על שפרה במהירות, היא רחצה את גופה במהירות מחליפה את בגדיה. בבני ברק הקדושה אין סודות! החדשות על הצלת חיי הגביר, "שיזכה לחיים ארוכים" הגיעו לקהילה . תוך שעות ספורות מיהרו החסידים לבית החולים, מתכנסים באולם חדר המיון, ומעלים תפילת תודה לשם, ששלח את הצדקת שפרה להציל את חיי הגביר. נשות הקהילה, התכנסו אצל אשת הרב, שחזרה וסיפרה את סיפור ההצלה המופלא, נפשו ניצלה, כך אמרה, רק בזכות גמילות חסדים. משהתאושש הגביר המוצל, קרא אל חדרו בבית החולים את הרב. מה בדיוק נאמר שם אין איש יודע, אך הרב, איש צדיק, כינס את חסידיו במוצאי שבת, וסיפר שהגביר, כאשר היה עדיין בלי הכרה, התגלה אליו אליהו הנביא, ואמר לו שמוטל עליו למצוא לשפרה הצדקת שידוך, ולכן הוא הגביר ישלם את נדוניתה, וגם יקנה לזוג, דירה בקרבת בית הכנסת, וישלם את כל הוצאות החתונה. מאחר ואני מכיר את משפחת הנערה, הוסיף הרב, החלטתי לשדך לה את בני יעקב, והעיר בני ברק שמחה וצוהלה

הצנחן

הרבה ילדים אינני זוכר מתקופת בית הספר העממי, משחקי הכדורגל, שחיה שעורי הבית, הכנה לבחינת הסקר, תנועת הנוער העובד. בכל פעילות הייתה קבוצת ילדים אחרת, וכל שהתרחש בכוורת ההומה שקראנו לה בית הספר, נבלע והחוויר עם הזמן. אבל את שושנה נקניק קשה היה לשכוח. בגדיה של שושנה היו שונים מבגדי כל שאר ילדי בית הספר, תמיד בנעליים סגורות, שחורות, רגליה, לא זכו לראות אפילו צל של סנדל, שמלות בדגמים מיושנים, מעולם לא ראינו אותה במכנסי ג'ינס או בחולצת טי שירט. משה, הליצן של הכיתה, היה אומר "שום בית חרושת לג'ינס לא יצר דגם שיכול לעלות עליה". קצרה, שמנה, שערות שמנוניות, פנים אדומות. משה היה אומר, "האודם בפנים, זה מהבושה שעטפה אותה כל פעם שהסתכלה במראה". מעולם שושנה נקניק לא באה לפעולות בתנועת הנוער, היום כאשר אני חושב על זה, אף אחד גם לא הזמין אותה לבוא, חברים לא היו לה, גם בבקרים כאשר הילדים היו הולכים לבית הספר קבוצות קבוצות, הייתה שושנה מהלכת לבדה. זה היה משה שהמציא את הכינוי שושנה נקניק, לאחר ששמע שאביה מייצר נקניק. בית חרושת קטן, באזור התעשיה שבקצה העיר. משה היה מתלוצץ שאביה מפטם אותה לצורך יצור נקניק. צחקנו , צחקנו גם כשאמר משה שהוא הולך להזמין את שושנה נקניק לסרט. לא יהיה לו אומץ, אמרו החברה, משה הבטיח לקחת את שושנה לסרט, להשאיר אותה באולם הקולנוע ולברוח. זה נשמע היה מצחיק, התחבאנו בין השיחים כאשר שושנה בחולצה לבנה, חיכתה למשה, מחזיקה בידה תיק קטן ושחור. עברו דקות ארוכות עד שהופיע משה. הפחדן כמעט לא בא, אמרו החברה, הלכנו אחריהם, וראינו אותם נבלעים באולם הקולנוע, לאחר מספר דקות יצא משה, אמרתי לה שאני הולך להביא פופקורן, אמר משה וגיחך, הלכנו, זה היה תרגיל מצחיק. יותר לא ראינו את שושנה, לא בבית הספר, לא ברחוב, לא על ספסל בשכונה. זהו, צחק משה, עכשיו היא נקניק. עם הזמן שכחנו, בית ספר תיכון, מבחני בגרות. ההתרגשות לקראת הגיוס לצה"ל השתלטה על הכל, חלק מהחברה מתנועת הנוער החליטו ללכת לנח"ל והתגבשו, וכל שאר החברה לאט לאט נעלמו באופק והפכו לזכרון נוסף. משה, התנדב לצנחנים, מפעם לפעם נפגשנו ברגילות, הוא סיים טירונות, קורס הצניחה עמד להסתיים. לאחר הטקס הובטחה לצנחנים מסיבה עם מקפלות המצנחים, חתיכות מהשורה הראשונה. משה היה רואה אותן מהלכות בבסיס. בלי כנפי צניחה על החזה שלך, חבל על הזמן, אמרו החברה למשה, הבחורות האלה אפילו לא רואות אותך ממטר. במיוחד משכה את עיניו בחורה בלונדינית, בגיזרה צרה, עיניה הכחולות הזכירו את כחול השמיים בצניחה הראשונה, גם אותה ההרגשה עברה עליו, ממש כפי שהרגיש בצניחה הראשונה. פחד והתרגשות באותו הזמן.פעם או פעמיים ניסה לחייך כלפיה, ללא שום תגובה מצידה. אולי הערב אמר משה לעצמו, אולי במסיבה, עם כנפי הצחנן המיוחלות על החזה. המסיבה כבר הייתה בעיצומה כשקלטו עיניו של משה את הבלונדינית המהממת, יש לך שם שאל משה את העיניים הכחולות? יש, השיבה הבחורה, אך לא המשיכה. את שאר הערב העביר משה סביבה, מסוחרר לחלוטין, הם רקדו, רקדנית מדהימה שמעולם לא ראה כמותה, מספר פעמים ניסה לנשקה, אך זו התחמקה כצלופח. אולי הבירה ששתה ואולי המוזיקה שהרעימה באוזניו גרמו למשה לסחרחורת קלה, היא גלשה לצידו, הי צנחן, תפגוש אותי בעוד עשר דקות באולם קיפול המצנחים. לפני שהספיק משה לענות, החליקה ונעלמה. הדם הלם בעורקיו, הוא מיהר לצאת מהמסיבה. האוויר הקר הלם בפניו, חוזר אל חושיו, הפנה משה את מבטו לכוון אולם המצנחים, והחל לעלות בשביל. דקה קלה אחז בידית האולם, ואז בתנועה חדה פתח את הדלת. חושך כיסה את העולם, חושך מוחלט. קולה הצלול והמוכר של הבלונדינית נישמע מאחת מפינות החדר, התפשט צנחן, או אולי אתה מפחד ממני? הקול קיבל צליל מלגלג, משה החל להסיר את בגדיו, מה אתה, חתול במגפיים? המשיכה הבלונדינית, הוא חלץ את מגפיו . ניפגש באמצע האולם, אמרה הבלונדינית, קולה הפך לסקסי, משה הרגיש את דופק ליבו המואץ, תמשיכי לדבר אמר משה תוך שהוא נע למרכז האולם. צליל מפסק האור היה חזק, קליק. האור הפתאומי הלם בעיניו, כל באי מסיבת הסיום עמדו לאורך הקירות, משה ההמום גישש מסוחרר אחר בגדיו. מאחת הפינות באולם נשמע הקול המוכר, "כזה צנחן גדול, וכזה זין קטן". הקהל צחק, מעביר זרמי כאב בראשו של משה, כולם היו שם, כל חבריו לקורס הצניחה. הבלונדינית נעלמה, אחד מחבריו לקבוצה ניגש אל משה, לפני ששושנה עזבה, היא השאירה לך מתנה. הבחור הושיט למשה חבילה עטופה בנייר חום, משה קרע את המעטפת, נקניק! הוא אחז בידו נקניק גדול וחום. נקניק משושנה, שושנה נקניק, מילמל. היא עזבה המשיך הבחור, התקבלה לקורס קצינים. אמרה לי שאמסור לך, שהסרט שלקחת אותה אליו פעם, דווקא היה סרט טוב

הזוג המושלם

זמירה נראתה כאחד מפלאי הטבע, לי באופן אישי היה נראה שאחד המלאכים היושבים שם למעלה, השקיע שעות נוספות ביצור של הדגם הזה, גיזרה משגעת, שער שחור וארוך, ועיניים ירוקות מקסימות, פנים וחזה, חבל על הזמן. קולה הסקסי היה מעובה מעט, מסוג הקולות המעבירים רטט בעמוד השידרה, מסוג הקולות שמקומו בחדר השינה, כזה שגורם לך לקחת מקלחת קרה בארבע לפנות בוקר. לזמירה היה חבר, נראה כמו חבית, איך נדבקו שני אלה? את זה אני משייך למלאך אחר, למלאך שאחראי על חוש ההומור. מעולם לא זכינו לראותם לחוד, ראית את האחד, אין לך מה לדאוג, מייד תראה את בת זוגו. בשכונה קטנה כשלנו, כולם יודעים הכל על כולם. כמעט הכל, על הזוג הזה לא ידענו כלום, חוץ מהשמות, את השמות ידענו מהלוחית הקטנה שהוצמדה לדלת, זמירה ושלום-היה על הלוחית גם ציור של פרח קטן. ברחוב זמירה קראה לשלום מושמוש, אנחנו בשכונה קראנו לו מישמיש, פשוט, זה היה שם שנראה יותר מתאים. מנהג היה לנו בשכונה, כל יום שישי אחר הצהריים, היו השכנים יורדים לגינה הקטנה שהייתה לפני הבית, ממלאים את הספסלים ומתחילים לשוחח על דברים שעומדים ברומו של עולם, זה היה אחד מאותם ימי שישי, כל הפרלמנט השכונתי, כאשר בשביל המוביל דרך הגינה עבר הזוג המופלא, זמירה ומישמיש. מעניין היכן היא מצאה אותו? שאל מישהו, לא זכור לי מי שאל את השאלה, אבל מאותו רגע, עבר הפרלמנט השכונתי לדיון רציני על מישמיש. אני חושב שהוא "סוחר סמים", אמר גדי שהיה עסוק בפיצוח גרעינים, זה למה שהיא הולכת אחריו לכל מקום, תעזוב את השטויות האלה, אמרה רוזה, , אם מישמיש היה סוחר סמים, הוא לא היה משכיר את הדירה של דויד הצבעי, עם מרפסת קטנה וכל החלונות לכיוון פחי הזבל. המישמיש תפרן, סמים זה כל מה שיש בראש שלך, עם רוזה קשה להתווכח, קשוחה זו רוזה. למה לא תהיה גבר, המשיכה רוזה, לך, תזמין אותם שישבו איתנו, נעשה הכרה, שירגישו שהם חלק מהשכונה, לך לך יא שפן. נראה אותך גבר. זו הייתה קריאת תגר על הגבריות של גדי, לפני כל הפרלמנט השכונתי, רוזה לא סיימה, נראה אותך גבר, הם גרים בקומת קרקע, אפילו מדרגות אתה לא צריך לטפס, כל הפרלמנט השכונתי הנהן בהסכמה, מובס לחלוטין ותחת הלחץ הקבוצתי, נכנע גדי, העביר את שקית הגרעינים השחורים לרוזה ומלמל משהו שלי נשמע כמו קללה בטורקית, והלך להזמין את הזוג. ---לא הייתי לידו כשנקש קלות על דלת הדירה של זמירה ומישמיש, ונראה לי שהחמצתי את ההצגת חיי, הדלת נעה קלות עוד כשהיה דויד הצבעי גר שם, תמיד היו בעיות עם הדלת שמעולם לא תוקנה כהלכה, משהו עם המנעול. המראה שנתגלה לגדי דרך חרך הדלת השאיר אותו המום, על משענת הכיסא היה תלוי זוג שדיים מושלם, עם פטמות ורצועת קשירה, לידם הייתה תלוייה חזיה שחורה, על השולחן מורכבת על תבנית בצורת ראש היו השערות של זמירה, הדלת חרקה שנית, ונעה קלות, וחשפה את גדי לעיניו של בחור קצר שער עם אותם עיניים ירוקות מקסימות, הבחור עמד בכניסה למטבח, לגופו רק זוג תחתוני נשים שחורים, זמירה? כן, ענה לו הקול הסקסי המוכר, רק באתי להזמין אתכם לגינה להכיר את השכנים מילמל גדי, כמה נחמד, ענה לו הקול הסקסי, הערב אנחנו מארחים חברים, אולי בשבוע הבא. גדי נמלט! שבוע לא ראינו אותו, עד ששלח אותי.הפרלמנט השכונתי לשאול לשלומו רק אחרי שהשביע אותי לא לספר לאף אחד בשכונה, הסכים לספר לי את הסיפור. את זמירה השכנה לא זכינו לראות בפרלמנט השכונתי גם לא את המישמיש, וגדי, הוא הפסיק לקחת מקלחות קרות בארבע לפנות בוקר