יריתי במקס,יריתי בו ישר בפניו. שלוש פעמים יריתי בו ונתתי לאקדח להשמט על הכביש, משמיע נקישה קשה, הסתובבתי והלכתי, לא פחדתי כלל, למעשה, לא הרגשתי דבר. זה היה כמו להרוג חרק שהרגיז אותך הרבה זמן, כמו להכות זבוב בעיתון מגולגל. המשכתי ללכת בלי שסובבתי את ראשי אפילו פעם אחת. הרגשתי ריקנות בפנים, כאילו איזה איבר פנימי נתלש מתוכי, או כאילו אוויר דחוס השתחרר מבית החזה. המשכתי ללכת, צפירות אמבולנס מתקרב, כמו צריחת ציפור טרף ענקית. הגשם הכה בפני, שוטף את הזעה שכיסתה את ראשי, מכוניתי חנתה במגרש החניה הסמוך, לחצתי על כפתור השלט, מנגנון הנעילה של הדלת הגיב בחריקה קלה. נחתתי על מושב המכונית ונעלתי את הדלת. צפירת האמבולנס המשיכה ואליה הצטרפו צלילי ניידות המשטרה שזרמו במקום. מישהו מצא את הגופה. ניגבתי את פני בסמרטוט הישן ששלפתי מתא הכפפות, ישבתי במכונית כבוית המנוע ובהיתי בתנועה החולפת בכביש. הרגשתי חופשי, לא היה איש אחד בעולם שידע את סודי, זה עתה מחקתי את את האחרון, את האדם היחידי שסודי היה ידוע לו. זה היה קצת מפחיד, מפחיד אפילו יותר מהמחשבה שיש אנשים שיודעים את הסוד. מפחיד להיות לבד עם הסוד, לבד כמו בהתחלה. סובבתי את המתנע, המכונית נענתה ברעידה קלה והמנוע החזק החל להמהם בגירגור שקט, כנמר ענק המוכן לזנק בכל רגע. הדלקתי את אורות המכונית והחלקתי אל תנועת המכוניות הזורמת, הרדיו השמיע מנגינות ישנות משנות השמונים שהשתלבו בחריקת המגבים וביחד יוצרים מנגינה חדשה.
ההתחלה
היינו צריכים להשאר בבית ביום כיפור, אולי היינו צריכים לצום, אבל החלטנו לצאת לכינרת. עבדנו כולנו באותו משרד, חברת בניה קטנה אבל משגשגת. קחו את המיניבוס אבל, תחזירו אותו ביום ראשון נקי, אמר הבוס. כבר שבוע שאנחנו מדברים על יום כיפור, הוויכוח היחידי שהיה לנו, אם ניסע לים המלח או לכינרת, תחשבו אמר מקס, שחייה בכנרת, מסעדות ערביות עם דגים על האש, או סתם לצוף בים המלח? יצאנו לכנרת, עמוסים בשקי שינה, אוהל קמפינג קטן אפילו מנגל קטן. היינו צריכים להיות ארבעה אבל טלי עשתה לי ברז. למקס זה לא קילקל את מצב הרוח, תאכל סטקים, תישחה ותתפוס ראש, חבל שלא נישארתי בבית. מקס ומירי התמקמו במושב האחור, המסיבה שם התחילה עוד לפני שעזבנו את העיר, מקס הוציא מגולגלת והתחיל לעשן, גם בירות התחילו לזרום. אין דבר שאני שונא יותר מאשר לשבת במכונית עם חלונות סגורים מלאה בעשן ובריח של בירה. אין מה לעשות, נולדתי מרובע. יש אנשים שגראס עושה אותם שמח, מירי לא הייתה אחת מהם, עשן המגולגלת שמילא את ראותיה הכניס בה עצבות, מקס ממולא בגראס ובבירה אפילו לא שם לב. פתחתי מעט את חלון המכונית מאפשר לאוויר קר ונקי להגיע אל ראותי. מקס היה עסוק בניסיונות בלתי פוסקים להכניס את ידו למכנסיה של מירי, הסטתי את המראה האחורית, לפחות לא לראות, גם הגברתי טיפה את הרדיו. חלפנו ליד פונדק דוברת, עד עכשיו כל המקומות בדרך היו סגורים, החג היהודי המתקרב גרם גם לכל המסעדות הערביות להסגר מוקדם מהרגיל, כמה רציתי קפה. המקום היחידי שהיה פתוח הייתה מסעדת הדגים הערבית בטבריה על החוף, שמחתי לצאת מהמכונית, המלצר הערבי קיבל את פנינו, כבר לא עושים על האש, "בגלל הכבוד ליהודים" אמר, "גם לא רוצה להביא למשטרה את הסעיף", יש חומוס וטחינה אמר, רק קפה אמרתי, הלך לי התיאבון. מקס המשיך עם הבירות. הערב הלך וירד על הכינרת, ידעתי שצריכים קצת למהר, כל החופים המסודרים היו סגורים וחשוכים "יום כיפור סגור", הצהירו השלטים. אורות מעטים נראו בחורשות האקליפטוס, פה ושם דלקו מדורות אחדות, גם המבלים המועטים לא ניסו להצהיר על נוכחותם, עצרנו את המכונית לא רחוק מאחת המדורות, רק רכב אחד, חנה בצד הכביש. ריח בשר צלוי מילא את האוויר, התחלתי לקושש ענפים למדורה, וכאשר הדלקתי אותה, ראיתי שמירי כבר מכורבלת בתוך שק השינה הצבעוני שלה, רעיון טוב. למקס המסטול היו רעיונות אחרים, הוא אפילו לא ניסה להקים את האוהל שהביא. כל מה שהיה לו בראש, היה להכנס לתוך שק השינה של מירי. לי כבר היה מספיק,מירי עם ה"תעזוב אותי יא מפגר, תן לישון", ותחנוניו מלאי האלכהול של מקס. החלטתי לזוז מהמדורה הקטנה ולתפוס קצת שקט. העברתי את שק השינה שלי ואת אחד התיקים כדי שישמש לי כרית, אל תוך חשכת העצים, משהו קשה הפריע לי בתיק ששימש ככרית, זה היה התיק של מקס. פתחתי את התיק כדי להוציא את החפץ הקשה. אקדח, מי המטורף שנתן לו רשיון לאקדח? הנחתי אותו לצידי. הטרוניות של מקס הלכו ושקטו, גם את מירי לא שמעתי יותר, רק קול של בקבוק מתנפץ, הלך עוד בקבוק בירה חשבתי, ועצמתי את עיניי. הצעקות חדרו אל תוך ראשי והפכו למסור ענקי, קמתי, אני חייב להפסיק את השטויות האלה של מקס. המדורה עדין בערה, את מקס לא ראיתי, שני גברים עמדו מעל לשק השינה של מירי, אחד מהם מנסה להוריד ממנה את את זוג מכנסיה והשני אוחז בחזה, תפסתי את האקדח של מקס וצעקתי, עד היום אני לא זוכר מה צעקתי, אחד מהגברים התרומם, לאור המדורה יכולתי לראות את הסכין בידו, יריתי, רק פעם אחת. הסכין נפלה מידו והוא צנח לרצפה, השני פתח בריצה מטורפת ונעלם בין העצים. מקס, איפה לכל הרוחות מקס? מקס התקרב מכיוון המדורה הקרובה, מתנדנד, ניסו לאנוס את מירי, אמרתי, יריתי בחרה הזה, הצבעתי על הגופה, איפה היית, הלכתי להתמסטל עם הערבים במדורה שם והצביע בידו לכיוון המדורה הרחוקה. אמרתי להם שהשרמוטה לא נותנת, אז הם שאלו אם הם יכולים לנסות. לא היה עם מי לדבר, הראש של מקס כבר הלך לאיבוד, סרוט. אספתי את התיקים והכנסתי את מירי למושב הקידמי, מקס זחל למושב האחורי, את צריכה רופא שאלתי, לא לחשה, סע, בבקשה סע. כל הדרך דיברתי, גופי רעד ללא שליטה, הכבישים היו ריקים. בחיים לא החזקתי אקדח ביד, אמרתי רק רציתי להפחיד, מוכרחים לספר למשטרה, לא, לא, התחננה מירי, לא משטרה, הוא אנס אותי, אם תספר למשטרה גם ההורים שלי ידעו. עצרנו בתחנת הדלק הסגורה, מזל שצינור המיים היה מחובר, זה היה מוכרח להיות משפיל. מירי רחצה את עצמה במים הקרים מבט קפוא על פניה, סובבתי את הראש לאחור, מקס המשיך לשכב על המושב האחורי הוא אפילו נחר. תוריד אותי רחוק מהבית, "אמרתי להורים שאני נשארת אצל חברה" אמרה, שלא ידעו על הטיול. בעיתונים כתבו על גופה של תושב ערבי וסמים שנמצאו על החוף, המשטרה חושדת בסיכסוך כנופיות. חשבנו שמקס לא זוכר כלום, וקברנו את הסיפור אני ומירי. עברתי למקום עבודה אחר, לא יכולתי יותר לראות את הפנים של מקס. מירי חזרה לאוניברסיטה, התפזרנו. מקום העבודה החדש היה מדכא, קצין רכב, כמו בג'וב הקודם, הרכב היה מיושן והייתי צריך להתווכח על כל שקל שצריך להוציא עם החשב הקמצן, הוא כנראה חושב שברקסים זה דבר שמחזיק לעולם, המשכתי לחפש בעיתונים במדור "דרושים", העבודה היחידה שהתפנתה, הייתה במשטרת ישראל, זה לא שאני לא אוהב שוטרים, אפשר לומר שאני פשוט מפחד מהמשטרה. אבל המשאיות המשיכו לנסוע על צמיגים חלקים, ונמאס לי לריב כל יום מחדש עם החשב הקמצן. פניתי למקום העבודה הקודם, לבקש המלצה, זה פשוט חלק מבקשת עבודה במוסד ממשלתי. הם שמחו לתת לי את ההמלצה, ושאלו אם שמעתי שמירי עומדת להתחתן, עם בחור מסורתי, "היית מאמין שמירי תתחתן עם דתי?" אמרה הפקידה. שמחתי בשביל מירי, אולי זה סימן שהצליחה להדחיק. במקום העבודה החדש, לא היו בעיות של תקציב, הרכב הוחלף לעיתים קרובות, נבדק על בסיס שבועי, ומחסן החלקים היה גן עדן לקציני רכב. קבלת רכב חדש היה הדבר שהכי אהבתי, צ'ופר. קיבלתי את הרכבים החדשים ישר מהיבואן, לקחתי אותם לצביעה ולהרכבת סירנה מחשב התיקשורת וכמובן האורות המהבהבים על הגג, כיסיתי את האורות בכיסוי אברזין ולקחתי אותם לנסיעת מבחן ארוכה. אהבתי את העבודה, אהבתי גם את הסיפורים שהשוטרים אוהבים לספר, הייתי אחד משלהם. קראו לי ברמקול, עד היום אף אחד לא קרה לי ברמקול, זו הייתה הפקידה בחברה שעבדתי בעבר. מישהו התקשר, היא אמרה, בקשר לכנף שכופפת במכונית שלו בטבריה, הבטחת לשלם הוא אמר, משהו על יום כיפור, קצת היה קשה להבין עם המבטא הערבי שלו. לקחתי את מיספר הטלפון שלו ושמתי בכיס. מאד קל לגלות אינפורמציה על בעל טלפון, במיוחד עם יש לך קשרים במשטרה. אפילו לא הייתי צריך לבקש טובות, ניגשתי לאחת הניידות שהובאה לטיפול והדלקתי את המחשב. האינפורמציה לא איחרה להופיע על המסך. ערבי תושב טבריה, עבר פלילי, כבר היה לי הכל. טלפנתי אליו מטלפון ציבורי. זה היה החבר של הערבי, זה שברח. הוא רצה כסף, הרבה כסף, אחרת הוא יספר הכל, הסכמתי לשלם אפילו לא התווכחתי על הסכום. ביום חמישי אנחנו מקבלים ניידות חדשות ויוצאים לנסיעת מבחן. הבטחתי לו את כל הכסף ביום חמישי. קבענו להפגש במסעדה במחלף נתניה, הוא ילבש מעיל ירוק ויחזיק מטריה. תחכה בחוץ אמרתי, אני נותן לך את הכסף דרך החלון וגמרנו, אני לא שומע ממך בחיים? הוא הבטיח הם תמיד מבטיחים הסחטנים. הוא חיכה לסובארו קטנה. יצאתי לדרך, אורות הגג של הניידת מכוסים באברזין עם ההודעה "לא בשרות." כמה קילומטרים לפני המחלף עצרתי את הרכב, וכיביתי את המחשב. מתחת למושב הוצאתי את האקדח של מקס והורדתי את הכיסוי המהבהבים מהגג. הוא חיכה לפני המסעדה, בדיוק כפי שהבטיח, צפרתי לו וסימנתי לו להתקרב, הוא היה עסוק יותר באורות המשטרה המהבהבים מאשר בנהג והתקרב. מבלי להסס, יריתי בו ישר בפנים שני כדורים, והחלקתי אל תוך התנועה. אנשים נותנים לך להשתלב בתנועה הרבה יותר בקלות, כאשר הם רואים ניידת. כיסיתי את אורות הגג, וחזרתי למוסך. רוב האנשים שמסתובבים ליד המסעדה במחלף נתניה הם עובדים ערביים מהשטחים, אלה לא אוהבים להפגש עם משטרה, לא היו עדים. החקירה הבאליסטית הראתה שהוא נורה מאותו אקדח שהרג את סוחר הסמים בכינרת. זה הרגל מגונה לירות באנשים אמרתי לעצמי, טוב, לפחות זה ניגמר. הלוואי ולא הייתי פותח פה לשטן. דבר אחד לא הפסיק להטריד אותי, איך המשטרה ידעה שזה כנראה אותו האקדח? לא הייתי צריך לחכות הרבה, אחד מעובדי המדור לזיהוי פלילי הביא את רכבו לביקורת תקופתית, הראתי לו את הכתבה בעיתון, ושאלתי. הוא חייך ואמר גם העיתונאים שאלו את אותה השאלה, אבל תשובה הם לא קיבלו. הכדורים שהוצאנו מהגופות בשני המקרים היו כדורים מיוחדים. מיוחדים? שאלתי, כדורים שמיוצרים עבור קציני ביטחון במטוסים, עשויים מחומר מיוחד, כדי שלא יחדרו את מעטפת המטוס, ויגרמו להתרסקות. איך הגיעו כדורים כאלה לידיים של פושעים זו החידה האמיתית. מזל שהייתי אחד משלהם והוא הרגיש שהוא יכול לספר. לי כבר היה את פיתרון החידה, אחיו של מקס היה איש ביטחון אווירי באל על. היה, עד שנסע למצא את עתידו בארצות הברית. מקס פשוט גנב את האקדח של אחיו. כבר רציתי להפתר מהאקדח ומהכדורים המזהים שלו, מזל שלא הספקתי לעשות זאת. מירי התקשרה, מאז שאני עובד במשטרה, הפסקתי לאהוב טלפונים. אתה אף פעם לא יודע מי באמת מקשיב לשיחה, היא נשמעה קצת היסטרית, אז קבענו להפגש. בית קפה קטן לא רחוק ממקום העבודה שלה. מצטערת שהטרדתי אותך, אמרה, מקס התקשר, הוא כבר התקשר כמה פעמים. שתקתי, בהתחלה הוא ביקש הלוואה, סכום קטן, הוא מחפש עבודה, אחר כך הוא סיפר את האמת. הוא מכור לסמים, נתתי לו את הכסף, הוא הבטיח שלא יתקשר יותר. והוא התקשר שנית? שאלתי, כן הוא שמע שאני עומדת להתחתן עם דני, בחור מסורתי, הוא שאל אם דני ירצה עדיין להתחתן איתי אחרי שישמע ששכבתי עם ערבי ביום כיפור. הוא גם הזכיר את העניין השני, היא לא פירטה, אבל ידעתי שהיא מדברת על האנס שהרגתי, הוא גם שאל אם אני יודעת היכן האקדח, אמרתי שזרקת אותו למיים. שילמת לו? הייתי מוכרח לשאול, כן ענתה ואתמול הוא ביקש עוד כסף, הרבה כסף, אמרתי לו שאין לי. ניחשתי, מקס המשיך לאיים. לא הייתי צריך לחשוב הרבה, סחטנים לא מפסיקים לעולם. תגידי לו שהוא יקבל את הכסף, את רק צריכה כמה ימים כדי לגייס כזה סכום גדול, אני אגייס לך את הכסף. לא רציתי לספר לה את האמת. הקלדתי את שמו המלא של מקס במחשב המשטרתי, הוא היה נרקומן ידוע ועכשיו כבר ידעתי היכן למצוא אותו. נרקומנים אינם מתרחקים מהמקום בו הם קונים את הסם. ראיתי אותו מתקרב למגרש החניה, בצעדים לא יציבים, נרקומן, חיכיתי שהתקרב. יריתי בו ישר בפניו. שלוש פעמים יריתי בו, ונתתי לאקדח להשמט על הכביש. בבוקר התקשרתי למירי, אין לך מה לדאוג, אמרתי, כבר יש לי את כל הכסף. תגידי למקס, היא לא נתנה לי לסיים. אני כבר לא צריכה את הכסף, אמרה, סיפרתי לדני על האונס בכינרת, לא הזכרתי אפילו מילה על היריות, דיברתי רק על האונס. כבר אין חתונה, שמקס יעשה מה שהוא רוצה, אני כבר לא משלמת. בחורה חכמה, אמרתי לה סחטנים אף פעם לא מפסיקים. יצאנו אני ומירי לבית קפה חשבתי שאני צריך לנחם אותה. מאז ניחמתי אותה הרבה, מירי ואני כבר גרים ביחד כמעט ואין ביננו סודות. את החברים שלנו אנחנו בוחרים בזהירות
