הרבה ילדים אינני זוכר מתקופת בית הספר העממי, משחקי הכדורגל, שחיה שעורי הבית, הכנה לבחינת הסקר, תנועת הנוער העובד. בכל פעילות הייתה קבוצת ילדים אחרת, וכל שהתרחש בכוורת ההומה שקראנו לה בית הספר, נבלע והחוויר עם הזמן. אבל את שושנה נקניק קשה היה לשכוח. בגדיה של שושנה היו שונים מבגדי כל שאר ילדי בית הספר, תמיד בנעליים סגורות, שחורות, רגליה, לא זכו לראות אפילו צל של סנדל, שמלות בדגמים מיושנים, מעולם לא ראינו אותה במכנסי ג'ינס או בחולצת טי שירט. משה, הליצן של הכיתה, היה אומר "שום בית חרושת לג'ינס לא יצר דגם שיכול לעלות עליה". קצרה, שמנה, שערות שמנוניות, פנים אדומות. משה היה אומר, "האודם בפנים, זה מהבושה שעטפה אותה כל פעם שהסתכלה במראה". מעולם שושנה נקניק לא באה לפעולות בתנועת הנוער, היום כאשר אני חושב על זה, אף אחד גם לא הזמין אותה לבוא, חברים לא היו לה, גם בבקרים כאשר הילדים היו הולכים לבית הספר קבוצות קבוצות, הייתה שושנה מהלכת לבדה. זה היה משה שהמציא את הכינוי שושנה נקניק, לאחר ששמע שאביה מייצר נקניק. בית חרושת קטן, באזור התעשיה שבקצה העיר. משה היה מתלוצץ שאביה מפטם אותה לצורך יצור נקניק. צחקנו , צחקנו גם כשאמר משה שהוא הולך להזמין את שושנה נקניק לסרט. לא יהיה לו אומץ, אמרו החברה, משה הבטיח לקחת את שושנה לסרט, להשאיר אותה באולם הקולנוע ולברוח. זה נשמע היה מצחיק, התחבאנו בין השיחים כאשר שושנה בחולצה לבנה, חיכתה למשה, מחזיקה בידה תיק קטן ושחור. עברו דקות ארוכות עד שהופיע משה. הפחדן כמעט לא בא, אמרו החברה, הלכנו אחריהם, וראינו אותם נבלעים באולם הקולנוע, לאחר מספר דקות יצא משה, אמרתי לה שאני הולך להביא פופקורן, אמר משה וגיחך, הלכנו, זה היה תרגיל מצחיק. יותר לא ראינו את שושנה, לא בבית הספר, לא ברחוב, לא על ספסל בשכונה. זהו, צחק משה, עכשיו היא נקניק. עם הזמן שכחנו, בית ספר תיכון, מבחני בגרות. ההתרגשות לקראת הגיוס לצה"ל השתלטה על הכל, חלק מהחברה מתנועת הנוער החליטו ללכת לנח"ל והתגבשו, וכל שאר החברה לאט לאט נעלמו באופק והפכו לזכרון נוסף. משה, התנדב לצנחנים, מפעם לפעם נפגשנו ברגילות, הוא סיים טירונות, קורס הצניחה עמד להסתיים. לאחר הטקס הובטחה לצנחנים מסיבה עם מקפלות המצנחים, חתיכות מהשורה הראשונה. משה היה רואה אותן מהלכות בבסיס. בלי כנפי צניחה על החזה שלך, חבל על הזמן, אמרו החברה למשה, הבחורות האלה אפילו לא רואות אותך ממטר. במיוחד משכה את עיניו בחורה בלונדינית, בגיזרה צרה, עיניה הכחולות הזכירו את כחול השמיים בצניחה הראשונה, גם אותה ההרגשה עברה עליו, ממש כפי שהרגיש בצניחה הראשונה. פחד והתרגשות באותו הזמן.פעם או פעמיים ניסה לחייך כלפיה, ללא שום תגובה מצידה. אולי הערב אמר משה לעצמו, אולי במסיבה, עם כנפי הצחנן המיוחלות על החזה. המסיבה כבר הייתה בעיצומה כשקלטו עיניו של משה את הבלונדינית המהממת, יש לך שם שאל משה את העיניים הכחולות? יש, השיבה הבחורה, אך לא המשיכה. את שאר הערב העביר משה סביבה, מסוחרר לחלוטין, הם רקדו, רקדנית מדהימה שמעולם לא ראה כמותה, מספר פעמים ניסה לנשקה, אך זו התחמקה כצלופח. אולי הבירה ששתה ואולי המוזיקה שהרעימה באוזניו גרמו למשה לסחרחורת קלה, היא גלשה לצידו, הי צנחן, תפגוש אותי בעוד עשר דקות באולם קיפול המצנחים. לפני שהספיק משה לענות, החליקה ונעלמה. הדם הלם בעורקיו, הוא מיהר לצאת מהמסיבה. האוויר הקר הלם בפניו, חוזר אל חושיו, הפנה משה את מבטו לכוון אולם המצנחים, והחל לעלות בשביל. דקה קלה אחז בידית האולם, ואז בתנועה חדה פתח את הדלת. חושך כיסה את העולם, חושך מוחלט. קולה הצלול והמוכר של הבלונדינית נישמע מאחת מפינות החדר, התפשט צנחן, או אולי אתה מפחד ממני? הקול קיבל צליל מלגלג, משה החל להסיר את בגדיו, מה אתה, חתול במגפיים? המשיכה הבלונדינית, הוא חלץ את מגפיו . ניפגש באמצע האולם, אמרה הבלונדינית, קולה הפך לסקסי, משה הרגיש את דופק ליבו המואץ, תמשיכי לדבר אמר משה תוך שהוא נע למרכז האולם. צליל מפסק האור היה חזק, קליק. האור הפתאומי הלם בעיניו, כל באי מסיבת הסיום עמדו לאורך הקירות, משה ההמום גישש מסוחרר אחר בגדיו. מאחת הפינות באולם נשמע הקול המוכר, "כזה צנחן גדול, וכזה זין קטן". הקהל צחק, מעביר זרמי כאב בראשו של משה, כולם היו שם, כל חבריו לקורס הצניחה. הבלונדינית נעלמה, אחד מחבריו לקבוצה ניגש אל משה, לפני ששושנה עזבה, היא השאירה לך מתנה. הבחור הושיט למשה חבילה עטופה בנייר חום, משה קרע את המעטפת, נקניק! הוא אחז בידו נקניק גדול וחום. נקניק משושנה, שושנה נקניק, מילמל. היא עזבה המשיך הבחור, התקבלה לקורס קצינים. אמרה לי שאמסור לך, שהסרט שלקחת אותה אליו פעם, דווקא היה סרט טוב
