כל שבת בבוקר, הייתי מתמקם בחוף תל אביב, ממש ליד ברכת גורדון. פורס את מגבת החוף הגדולה, מניח את הציידנית הקטנה ואת הספר, מכסה את ראשי בכובע עם מצחייה, משקפי שמש, ומחכה להתחלת עונת הצייד. לא, אני לא צייד בחורות וגם לא מניאק מסוג אחר, אני גנב הארנקים. זה ההובי שלי, תחביב ומקצוע מעורבבים זה בזה. הכרתי בחוף את כל הקבועים. את יעקב המציל שהדבר היחידי שעניין אותו, היו בחורות שופעות חזה. את משה משכיר הכיסאות שעורו הכהה משנים ארוכות בשמש כיסה על מוצאו הארופאי. את מוכרי הארטיק-קרטיב שנשאו את התיבה הכבדה ברצועה על כתפם עוברים את רצועת החוף הלוך וחזור ואת צייד הכייסים שהיה עובר בחוף מספר פעמים ביום, מחפש את הכייסים המוכרים לו. ישנם סוגים שונים של גנבי ארנקים. ישנם אלה שמחכים ביציאה מהסופרמרקט, מחפשים נשים זקנות שבקושי סוחבות את הסלים הכבדים, חוטפים להן את התיק או הארנק, ופותחים בבריחה מטורפת. ישנם רוכבי האופנוע, רובם עובדים בזוגות, אחד נוהג והשני חוטף, להם לא משנה ממי חטפו, שניה אחת והם נעלמים בתנועה. וכמובן הכייסים, מתנגשים בך קלות, ובזריזות שולפים את הארנק מכיסך, וישנם הקלפטומנים, הם גונבים הכל,ובכל מקום. ויש גם כמוני, ציידים, כמו חיית טרף בג'ונגל,בוחרים את הקורבן לומדים את דרכיו, ותוקפים. יועץ פסיכולוגי שניסה לעזור לי בילדותי, הסיק מסקנה ואמר-שחסרה לי תשומת לב,ואני מנסה לשתף את עצמי בחיי אחרים. הגנבות שלי, כך הוא אמר, זו הצורה שבה אני מעניש את החברה שמתעלמת ממני, יתכן שצדק, בכל מקרה, גנבתי לו את הארנק. במשך השבוע, כמו אלפי צעירים אחרים, אני עובד. עבודה אפורה ושיגרתית, במשרד קטןואפור. אבל בשבת, על חוף הים אני הצייד. שבת בבוקר קצת קריר, לא רחוק ממני התיישבה בחורה על החוף, בערך בת גילי, סקרתי אותה בקפידה, היא לא פרסה שמיכה על החול, לא מרחה את גופה בשמן שיזוף, פשוט ישבה על החול. לוחצת בשתי ידיה תיק קטן ושחור, מבטה נעוץ בים. המשכתי לבחון אותה, קורבן אפשרי ? את נעלי הסירה השחורות שלה, את מכנסי הג'ינס והחגורה, חולצה לבנה, שער חלק וארוך, והפנים, הפנים היו נאות, גאווה עם מבט של כאב, מסוג המבטים שאדם מנסה להסתיר. החוף הלך והתמלא, שורות ארוכות של כיסאות נוח שהוצבו במהירות. רעש הגלים הלך ונבלע ברעש האדם. צעקות ילדים, משרוקית המציל. הבחורה הסירה את חולצתה, את מכנסי הג'ינס ונעלי הסירה, חושפת את גופה הצנום בבגד ים שחור. הניחה את תיקה על ערימת הבגדים והחלה צועדת לכוון המים, המשכתי לבחון אותה, המים הקרים לא גרמו לה לשום עוויה, ממשיכה בקו ישר אל תוך המים. זזתי במהירות אוסף איתי את מגבת החוף, אותה הטלתי על תיקה של הבחורה, עטפתי את התיק וחזרתי למקומי הקודם. מבט נוסף הבהיר לי כי הבחורה מתקדמת בקו ישר לתוך הים. במהירות פתחתי את התיק, תיק ריק! רק מעטפה משומשת עם בול. איזו אכזבה, הבחורה הלכה והתרחקה, פתחתי את המכתב, זה היה מכתב לקוני קר, מבחור המודיע לה שהוא מסיים את היחסים אתה, סתם כך נמאס לו. המשכתי לבחון את התיק הקטן, לא ארנק עם כסף, לא כלי איפור, לא כל דבר אחר שבחורות מחזיקות בתיקן, כלום. היא לא חוזרת, המחשבה חלפה בראשי. הבחורה הלכה והתרחקה, חטפתי במהירות את חגורת המצופים שהיתה מונחת על החול, כנראה של ילד, או תלמיד שחיה, וקפצתי למיים הקרים, שחיתי בתנועות קצובות לעבר הבחורה המתרחקת, לאחר מספר דקות הייתי לצידה. את שמה כבר ידעתי מהמעטפה שבתיק, אפשר להצטרף ? הבחורה לא השיבה, והמשיכה לשחות, נאווה!, הזכרת שמה גרמה לה לסובב את ראשה ולבחון אותי. נשימתה הייתה כבדה והעיניים היו עייפות. הורדתי מכתפי את חגורת המצופים, רוצה להתחלק ? היא הושיטה את ידה ונאחזה בחגורת המצופים. מי אתה שאלה ? מהיכן אתה יודע את שמי ? הייתי אומר שאנחנו באותה סירה, עניתי, אבל כל מה שיש לנו זו רק חגורת מצופים. עד החוף לא המשכנו לדבר. אני כבר לא גונב ארנקים, כבר לא חסרה לי שום תשומת לב. נאווה ממלאת כל רגע פנוי בחיי, בעצם, כבר הרבה זמן לא הייתי בים
