ישבנו בבית קפה, לועסים את הסנדוויץ היומי שלנו, הערב אני צריך להתחתן אמר לי אבי. כמעט ונתקע לי הביס שנתתי בכריך הטונה בגרון, ולא הזמנת אותי לחתונה? נפגעתי, אבי ואני חברים עוד מתקופת בית הספר העממי, מתנועת הנוער, אפילו לצבא התגייסנו ביחד. אותי לא הזמנת, מלמלתי בפה מלא יורק רסיסים של טונה. רגע , רגע, תרגע אמר אבי, אתה לא רוצה להיות שם. זה הולך להיות בלגן רציני. אני חייב לפוצץ את החתונה ביום החתונה ואתה כועס שלא הזמנתי אותך? אני יושב כבר שעות עם הנייד ביד, מתכנן מה לומר לנורית, ויותר גרוע , מה לספר להורי. אם כך, אמרתי לאבי, אני האיש הראשון שהיית צריך לספר לו, בשביל זה יש חברים, עניתי. אבי העלה עוויה על פניו במה שהיה ניסיון לחיוך, האמת, ידעתי באיזה צרה הוא נמצא. לפני שהייתה נורית החברה של אבי, הייתה החברה שלי, זה היה בתקופת בית הספר התיכון. בחורה נאה, אך עקשנית, המילה וויתור מעולם לא הייתה בלקסיקון שלה. לפוצץ חתונה עם נורית, נשמע לי בערך כמו להכניס את היד לכוורת דבורים, אין לצאת בלי עקיצות. למה לפוצץ? אמרתי, אתם כבר למעלה משנה ביחד, חשבתי שהאהבה פורחת. אבי שתק לרגע, והחל לספר. נורית כך אמר לי, החליטה לפני שלושה חודשים, שאנחנו צריכים להתחתן. היה קשה לאבי לבלוע את הרוק שבפיו, אתה הרי מכיר את נורית, מרגע שהרעיון נכנס לראשה, זה היה הדבר היחידי ששמעתי עליו, ממש כמו רכבת המקבלת תאוצה, היא אפילו גייסה את אימי למאמץ המלחמתי. ברגע של חולשה הסכמתי, משם הדרך כבר הייתה קצרה. זה היה כאילו והייתי במרכז של סופת הוריקן. טבעת, טכס האירוסין. נשאר היה רק למצא אולם חתונות. הרגשתי איך המלחציים הולכות ומתהדקות על ראשי. נגררתי אחרי נורית מאולם חתונות לאולם חתונות, ערב אחרי ערב, זה אולם גדול מידי פסקה נורית, האחר היה אולם קטן מידי, לי כבר כל האולמות נראו אותו דבר.ערב אחד, באולם חתונות ברחוב המסגר, התיישבה נורית עם מנהל אחד האולמות, כדי לדון בתפריט, אני כבר לא יכולתי יותר לסבול, נשרפתי. יצאתי כדי לעשן סיגריה במגרש החניה, אבי הפסיק את סיפורו לרגע קט כמנסה לרכז את מחשבותיו. איזה כאב ביצים מילמלתי לעצמי. אתה זוכר את דליה שאל אבי לפתע. מה היא קשורה לסיפור? שאלתי, ופעמון הזעקה טורדני החל לצלצל בראשי, "חפש את האשה" למניאק יש חברה מהצד. כן אמרתי, אני זוכר אותה, הייתם חברים פעם, למעשה, הייתם חברים עד שמשפחתה עברה לגור בירושלים. חיכיתי שימשיך.
פגשתי את דליה שם בחוץ, במגרש החניה, ענה אבי, היא לא היתה לבדה, היה אתה ילד קטן בערך בן שלוש. תמשיך, דחקתי בו, הילד עמד עם הפנים אלי, איך לומר לך, קופי שלי, ממש העתק מוקטן שלי, אבי המשיך, הדלקתי את הסיגריה בידיים רועדות, דליה עמדה שתולה במקום, נועצת בי עיניים, נראה לי שאפילו לנשום היה קשה לה. היא לא זזה, רק גופה רעד בצורה פראית, לא ידעתי איך להמשיך את השיחה, הצבעתי באצבע על הילד, מה שיצא מפי היתה השאלה, זה הילד שלי? -דליה לא מהרה לענות, זה היה רגע לא צפוי והיא לא הייתה מוכנה. הרגשתי את זרימת הדם ברקותי, המשיך אבי, והמילים זרמו מפיו ללא שליטה. דליה! את היית הבחורה היחידה שאהבתי בחיי, עד שביום אחד קמת וברחת לי לירושלים, פשוט נעלמת, וכואב לי גם עכשיו. ההורים עברו בגלל הבושה, נכנסתי להריון. האם זה הילד שלי?
ידעתי את התשובה אפילו לפני שענתה, היא הנהנה. דליה אמר אבי ההמום, אלוהים שלח אותך לכאן הליילה, את יודעת למה אני נמצא כאן? כדי למצא אולם חתונות בשבילי. אני אוהב אותך דליה, ואני מוכן לפוצץ את החתונה בתמורה למשפט אחד, האם את אוהבת אותי?. תמיד אהבתי אותך אמרה דליה. היא צנחה על המדרכה, מאבדת שליטה על רגליה. רכנתי לעברה ועזרתי לה לקום. כן, בקושי שמעתי את התשובה, אני מאד אוהבת אותך. אבי הפסיק לדבר והדליק סיגריה, לא לחצתי עליו יותר בשאלות, המצוקה הגדולה נראתה בפניו, בקיצור, המשיך אבי לאחר דקה או שתיים, נישקתי אותה ועזרתי לה להכנס למכוניתה בכיסי בערה הפיתקה עם הכתובת של דליה. לא היו לי תשובות למיליון השאלות שהתרוצצו במוחי, אפילו לא הספקתי לנשק את בני, הבן שבכלל לא ידע שיש לו אבא. מסוחרר לחלוטין, עליתי לאולם החתונות, נורית אפילו לא שמה לב שיצאתי, לא שמה לב שחזרתי. היא עדין הייתה עסוקה בוויכוח על מפות לשולחן ותפריטים עם מנהל האולם. התיישבתי בצד על אחד הכיסאות, באמת אמר אבי, יותר אינני זוכר כלום, אפילו את הדרך חזרה הבייתה לא זכרתי, הגעתי לבית הורי, נפלתי על המיטה ונרדמתי עד לאור הבוקר. הטלפון צלצל, כמקדח החודר לתוך הגולגולת, צלצול ארוך וטורדני, אימי, כולה מרוגשת , יש משהו דומה בין אמי ונורית, כל דבר צריך לקרות הרגע. אמי ונורית כבר סיכמו הכל, האולם הוזמן התפריט נבחר, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתיעץ איתי, אפילו את ההזמנות לחתונה הן הזמינו. ואני, כל מה שחשבתי היה על דליה. מאז אותו ערב לא ראיתי אותה, שוחחנו בטלפון רבות, יש הרבה מה לומר לאדם שאתה אוהב, יש גם הרבה שאלות שאתה רוצה לשאול. פחד ותקווה היו מעורבבים זה בזו. אבי הפסיק לדבר לרגע, למעשה הוא כבר אמר הרבה. ניסיתי לעכל במחשבתי את כל שאמר, ואז הוא המשיך. היום זה היום, היום יום החתונה.
כבר שמעתי את צורת הדיבור הזו פעם בתוכנית טלווזיה, זה היה משהו שקשור באסיר שנלקח לכיסא החשמלי. אבי הפסיק לדבר, בחור טוב, אבל לא ממקבלי ההחלטות הגדולים, אפילו רגע האומץ, שעזר לו לדבר עם דליה ליד אולם החתונות, היה הרבה מעבר לתכונות האופי שלו. אבי הוא אחד מאותם בחורים שכאשר המפקד בצבא צועק אחרי! הם רצים אחריו ללא בעיה, הוא תמיד מחפש מנהיג, אז הפעם זה התור שלי.
פרק ב - התרגיל הגדול
הסתכלתי לאבי בעיניים, ישר בעיניים, תקשיב לי טוב אבי, התרגיל שאנחנו הולכים לעשות הוא הדבר המטורף ביותר שאני יכול לעלות בראש הדפוק שלי, אבל זה יוציא אותך מהחתונה יוציא אותך מנורית, למעשה, הם אפילו ישמחו שהתפתרו ממך, אז כדאי שתדליק עוד סיגריה, תאמין לי, אתה עומד להזדקק לזה. בזמן שהדליק את הסיגריה בידיו הרועדות, גיללתי לפניו את תוכניתי המטורפת. אני עומד להתקשר להורי נורית, ולספר להם שאתה ואני הומואים, שאתה המאהב שלי כבר שלוש שנים ושידעו, שגם אם החתונה תתקיים, אנחנו נמשיך ביחסים שלנו כי אני לעולם לא אוותר עליך, בניסיון להצחיק קצת את אבי אפילו שלחתי לו נשיקה באוויר, אבל האמת שזה לא עזר הרבה. חשבתי שהוא עומד להתעלף, הוא תפס את ראשו, וטילטל אותו קדימה ואחורה. אתה משוגע, זו התוכנית שלך? זה יהרוג את ההורים שלי. אמא תתאבד, אבא יקבל התקפת לב. טוב, נתתי לו להמשיך להתנדנד ככה כמה דקות מבלי להפריע, ואז הוא הרים את ראשו, רגע, אמר, ההורים שלה מכירים אותך מהתקופה שיצאתם. שמחתי, כי קודם כל הוא הפסיק את הנידנוד הטפשי הזה ושנית, הוא הראה סימנים שהמוח שלו מתחיל לחשוב. תרגע, אמרתי, לאבי, קודם כל אין דרך שיזכרו אותי בכלל, מאז שיצאתי עם נורית חלפו שנים, חוץ מזה, אני זוכר שאבא של נורית חשב שאני רכרוכי, אז עכשיו אני הומו. הסיפור הזה על האב שחשב שאני רכרוכי לא היה כל כך נכון, אבל זה התאים לתוכנית שמכרתי לאבי, והוא היה צריך את כל החיזוקים שיכולתי לתת לו. ההצגה הגדולה התחילה, התקשרתי להורי הכלה,האם זיהתה אותי בשנייה, היא הייתה צריכה לעבוד בבולשת, מכרתי לה את כל הסיפור. שאגות האם וצלילי חרס נשבר, התערבבו ביבבותי המדומות על האהוב הבוגדני שלי. לא נשאר לי שום דבר לעשות חוץ מלנתק את שיחת הטלפון. אמה של נורית התקשרה לבית הורי, אחי המבוגר שלום כבר היה שותף לקנוניה, הרים את שפורפרת הטלפון, הוא זיהה את עצמו בתור האבא שלי. הוא פירט לאמה של נורית, בפרטי פרטים, את העובדה שבנו החמוד הוא הומו מוצהר, וחברו לחיים זה אבי, אני חושב שהוא קרה לו אביניו. הוא גם הוסיף כמה תאורים שלא התבקש לעשות, אין מה לעשות, האח נכנס לתוך ההצגה. כשסיפרה לו בצווחות אמה של נורית על החתונה העתידה, פרץ שלום אחי בצחוק, כן, הוא אמר, קשה היום למצא עבודה טובה אם אתה הומו, עדיף נשוי או גרוש. כמעט באותה השניה שהסתיימה השיחה, התקשר שלום אלי, הרקע מוכן דיווח, כמובן שהעברתי את הדיווח לאבי שנראה כאילו והזדקן בעשר שנים במשך השעה האחרונה. טוב, לפחות הוא לא חזר להתנדנד. שב בשקט ותחשוב רק על דליה ועל הילד פקדתי על אבי, ספק אם הוא שמע אותי בכלל. עברו עשר דקות, כבר התחלתי לדאוג, כאשר צילצל הנייד. על הקו הייתה אמה של נורית, אפשר לדבר עם אבי?, אני מבינה שהוא איתך, קולה היה שקט ומאופק, תראי, אמרתי לה, אנחנו השלמנו רק לפני כמה דקות, והוא במקלחת, זה אתה בן הזוג? שאלה, כן זה אני אמרתי. חתונה לא תהיה, פסקה, ולפחות תשלמו שניכם את הוצאות האולם, הבטחתי שנשלם. אבי ברח לירושלים, הוא נשוי לדליה ועובד במשרד הביטוח של אביה. הוריו שמחים על המרחק, אולי בגלל הבושה מהשכנים. פעמיים בחודש הם נוסעים לבקר את הבן שחזר למוטב ואת הנכד. אני, לקחתי את הכסף שנתן לי אבי כדי לשלם את הוצאות אולם החתונות, קבעתי פגישה עם נורית במקום נטרלי, בית קפה קטן, כשהופיעה נורית לפגישה, פרצתי בבכי רם. סיפרתי לה, שמאז שעזבה אותי לפני שנים, שוב לא יכולתי לנגוע בשום בחורה, לכן ניסיתי דברים אחרים. עכשיו כאשר אני רואה אותה, גם בחורים אני כבר לא רוצה לראות. נתתי לה את מעטפת הכסף שקיבלתי מאבי, חיבקתי אותה בכל כוחי בוכה ומתנצל על הנזק הרב שגרמתי לה, היקרה בנשים. מה אספר לכם, מאז לא נפרדנו, הדבר הקשה ביותר שעברתי, היה הצורך לשכנע את האם המזועזעת, שאינני מעונין בגברים. אביה של נורית, אחלה גבר, גם פרייר הוא לא. בפגישה הראשונה שלנו לבד, הוא הבהיר לי שלא האמין לכל המשחק. אין לי ספק שהוא לא חושב שאני רכרוכי. מאד הצטערתי שלא יכולתי להזמין לחתונה שלי ושל נורית את אבי החבר הטוב שלי, טוב, לכל דבר יש גבול
