גנב הארנקים

כל שבת בבוקר, הייתי מתמקם בחוף תל אביב, ממש ליד ברכת גורדון. פורס את מגבת החוף הגדולה, מניח את הציידנית הקטנה ואת הספר, מכסה את ראשי בכובע עם מצחייה, משקפי שמש, ומחכה להתחלת עונת הצייד. לא, אני לא צייד בחורות וגם לא מניאק מסוג אחר, אני גנב הארנקים. זה ההובי שלי, תחביב ומקצוע מעורבבים זה בזה. הכרתי בחוף את כל הקבועים. את יעקב המציל שהדבר היחידי שעניין אותו, היו בחורות שופעות חזה. את משה משכיר הכיסאות שעורו הכהה משנים ארוכות בשמש כיסה על מוצאו הארופאי. את מוכרי הארטיק-קרטיב שנשאו את התיבה הכבדה ברצועה על כתפם עוברים את רצועת החוף הלוך וחזור ואת צייד הכייסים שהיה עובר בחוף מספר פעמים ביום, מחפש את הכייסים המוכרים לו. ישנם סוגים שונים של גנבי ארנקים. ישנם אלה שמחכים ביציאה מהסופרמרקט, מחפשים נשים זקנות שבקושי סוחבות את הסלים הכבדים, חוטפים להן את התיק או הארנק, ופותחים בבריחה מטורפת. ישנם רוכבי האופנוע, רובם עובדים בזוגות, אחד נוהג והשני חוטף, להם לא משנה ממי חטפו, שניה אחת והם נעלמים בתנועה. וכמובן הכייסים, מתנגשים בך קלות, ובזריזות שולפים את הארנק מכיסך, וישנם הקלפטומנים, הם גונבים הכל,ובכל מקום. ויש גם כמוני, ציידים, כמו חיית טרף בג'ונגל,בוחרים את הקורבן לומדים את דרכיו, ותוקפים. יועץ פסיכולוגי שניסה לעזור לי בילדותי, הסיק מסקנה ואמר-שחסרה לי תשומת לב,ואני מנסה לשתף את עצמי בחיי אחרים. הגנבות שלי, כך הוא אמר, זו הצורה שבה אני מעניש את החברה שמתעלמת ממני, יתכן שצדק, בכל מקרה, גנבתי לו את הארנק. במשך השבוע, כמו אלפי צעירים אחרים, אני עובד. עבודה אפורה ושיגרתית, במשרד קטן

ואפור. אבל בשבת, על חוף הים אני הצייד. שבת בבוקר קצת קריר, לא רחוק ממני התיישבה בחורה על החוף, בערך בת גילי, סקרתי אותה בקפידה, היא לא פרסה שמיכה על החול, לא מרחה את גופה בשמן שיזוף, פשוט ישבה על החול. לוחצת בשתי ידיה תיק קטן ושחור, מבטה נעוץ בים. המשכתי לבחון אותה, קורבן אפשרי ? את נעלי הסירה השחורות שלה, את מכנסי הג'ינס והחגורה, חולצה לבנה, שער חלק וארוך, והפנים, הפנים היו נאות, גאווה עם מבט של כאב, מסוג המבטים שאדם מנסה להסתיר. החוף הלך והתמלא, שורות ארוכות של כיסאות נוח שהוצבו במהירות. רעש הגלים הלך ונבלע ברעש האדם. צעקות ילדים, משרוקית המציל. הבחורה הסירה את חולצתה, את מכנסי הג'ינס ונעלי הסירה, חושפת את גופה הצנום בבגד ים שחור. הניחה את תיקה על ערימת הבגדים והחלה צועדת לכוון המים, המשכתי לבחון אותה, המים הקרים לא גרמו לה לשום עוויה, ממשיכה בקו ישר אל תוך המים. זזתי במהירות אוסף איתי את מגבת החוף, אותה הטלתי על תיקה של הבחורה, עטפתי את התיק וחזרתי למקומי הקודם. מבט נוסף הבהיר לי כי הבחורה מתקדמת בקו ישר לתוך הים. במהירות פתחתי את התיק, תיק ריק! רק מעטפה משומשת עם בול. איזו אכזבה, הבחורה הלכה והתרחקה, פתחתי את המכתב, זה היה מכתב לקוני קר, מבחור המודיע לה שהוא מסיים את היחסים אתה, סתם כך נמאס לו. המשכתי לבחון את התיק הקטן, לא ארנק עם כסף, לא כלי איפור, לא כל דבר אחר שבחורות מחזיקות בתיקן, כלום. היא לא חוזרת, המחשבה חלפה בראשי. הבחורה הלכה והתרחקה, חטפתי במהירות את חגורת המצופים שהיתה מונחת על החול, כנראה של ילד, או תלמיד שחיה, וקפצתי למיים הקרים, שחיתי בתנועות קצובות לעבר הבחורה המתרחקת, לאחר מספר דקות הייתי לצידה. את שמה כבר ידעתי מהמעטפה שבתיק, אפשר להצטרף ? הבחורה לא השיבה, והמשיכה לשחות, נאווה!, הזכרת שמה גרמה לה לסובב את ראשה ולבחון אותי. נשימתה הייתה כבדה והעיניים היו עייפות. הורדתי מכתפי את חגורת המצופים, רוצה להתחלק ? היא הושיטה את ידה ונאחזה בחגורת המצופים. מי אתה שאלה ? מהיכן אתה יודע את שמי ? הייתי אומר שאנחנו באותה סירה, עניתי, אבל כל מה שיש לנו זו רק חגורת מצופים. עד החוף לא המשכנו לדבר. אני כבר לא גונב ארנקים, כבר לא חסרה לי שום תשומת לב. נאווה ממלאת כל רגע פנוי בחיי, בעצם, כבר הרבה זמן לא הייתי בים

ההצגה האחרונה

שלוש פעמים בשבוע אני הורג את מרי, תוקע לעצמי כדור בראש,כי כך מסתיים החלק שלי בהצגה, מקשיב למחיאות הקהל והולך לאכול ארוחת ערב מאוחרת. תמיד באותה סטקיה קטנה ממול התאטרון. הייתי מאד מרוצה מעצמי. אחרי ההצגה היתה מרי השחקנית חוזרת להיות דינה חברתי לחיים, שחקנית מוכשרת ובחורה נאה. המשכורת זרמה בזמן, ומכונית הספורט שלי היתה עדות להצלחתי. מה יש לומר, הייתי- איך לומר זאת, אחד מכוכבי העיר. מפעם לפעם היה שמי מופיע בכותרות העיתונים והייתי מוזמן לכל מסיבות היוקרה של העיר. רוב הזמן, ההצלחה לא עלתה לי לראש, למרות שלפעמים אחרי כוסית או שתיים, הייתי מתרברב מעט, אבל זה הרי חלק מתפקידו של כל שחקן. אחד ממקומות הבילוי שלי היה הבר של מלון שרתון, מיקי הברמן , בחור נחמד שניסה את מזלו כשחקן, ללא הצלחה מספר פעמים, היה אחד האנשים שלא חיבבו אותי במיוחד. מפעם לפעם היה מיקי הברמן עוקץ אותי קלות, כאילו לא בכוונה. באחד מליילות שישי, בשעות הקטנות של הליילה, שאל אותי מיקי עם חיוך קל על שפתיו, אם אני עדין חבר של דינה. כן, השבתי, למה אתה שואל ? ככה סתם, השיב וחיוך קל מרצד בעיניו, החיוך הטריד אותי. לא הייתה שום עקיצה כמנהגו, לא הייתה שום הערה דוקרנית, סתם חיוך, כאילו התשובה שלי היתה חשובה לו. יצאתי מהבר של המלון, גופי מתוח, ונהגתי את מכוניתי לכוון דירתה של דינה, שגרה בצפון העיר. עצרתי את המכונית בצידו השני של הכביש מול דירתה. האור בחדר השינה שלה דלק, מכוניתה חנתה במקום החניה הרגיל שלה, ולידה חנתה מכונית מפוארת, יגואר כסופה. הכרתי את המכונית הזאת, זו הייתה מכוניתו של דני מנהל ההפקה של ההצגה שבה אני ודינה משתתפים, דני היה ידוע כ"פלי בוי" רציני בחוצות תל אביב. הרגשתי כיצד הלחץ בחזי גובר, נשימתי כבדה, ופעימות הלב שלי הלמו בראשי.רציתי נקמה! בדינה הבוגדת, במיקי הבאר מן העוקצני וגם בדני הנואף. הרגשתי צורך לברוח משם, לברוח מהבושה. במהירות השתלבתי בתנועה, הדלקתי סיגריה ראשונה מזה שלושה חודשים, כבר זמן רב שאני מנסה להפסיק לעשן, מזל שנשארה במכונית קופסת הסיגריות הישנה. אין דבר מתוק מנקמה, נרגעתי, המזימה כבר הושלמה בראשי. כוונתי את מכוניתי לכוון מלון שרתון, בחזרה לבאר. מיקי הברמן, עדיין היה שם, מנקה את הבאר. חייכתי אליו. כבר סוגרים אמר מיקי כמתנצל, מביט בשעון היד שלו, ומוקדם מדי בבוקר בשביל להתחיל לשתות. אני באתי אליך מיקי, אנחנו צריכים לדבר. מיקי החוויר, מה קרה ? המחשבה שאני עומד להאשים אותו במשהו, עברה בראשו, תשמע מיקי, אמרתי, חותך לתוך דבריו, אתה הבחור ההגון האחרון שנשאר בתל אביב, וממה ששמעתי, גם שחקן מעולה עם טיפה של מזל רע, אחרת כבר היית כוכב, וכל הסיפור הזה למה? שאל מיקי עדין חיוור. השבתי לו, קיבלתי הצעה לשחק בתיאטרון בניו יורק, טוב, עד עכשיו לא שיקרתי, זה היה בעיתונות. אני עומד לקבל את ההצעה. ומאד הייתי רוצה שהתפקיד הנוכחי שלי בהצגה יעבור אליך, הייתי רוצה להיות זה שגילה את הכישרון שלך, חשבתי שאם אני יאמן אותך, יש סיכוי טוב שאתה תקבל את התפקיד, אתה צוחק ממני ,נכון ? לא מיקי, לא צוחק, האידיוטים לא הבינו עד היום את הכישרון הגדול שלך. זאת הסיבה שבזמן האחרון אני מסתובב אצלך בבאר, כל מה שבאמת עשיתי כאן, היה לבחון אותך מקרוב. הרגשתי איך האגו של מיקי הולך ומתנפח, לא הייתי צריך לשכנע אותו שהוא שחקן גדול, הוא תמיד האמין בזה. פתחתי לקראתו את זרועותי, והוא נפל עלי בחיבוק. הסוד על כוונתי לקבל את התפקיד בניו יורק היה הסוד שלי ושל מיקי, כך הסברתי לו הוא יהיה השחקן היחידי שיהיה מוכן להחליף אותי. בתאטרון קיבלו בגיחוך את החברות המשונה, שלי ושל מיקי. סיפרתי לכולם שמיקי כבר למד את תפקידי בעל פה, ובסוד גם סיפרתי שהוא טוב לא פחות ממני. הוא מתכוון להשתמש בקטעים שלי לצורך אודישן, לקבלת תפקיד בהצגות. ההופעה במוצאי שבת עמדה להיות הופעה מיוחדת, הופעת המאה, לאחריה תוכננה מסיבת עיתונאים קצרה וארוחת ערב. בדקות האחרונות לפני עליית המסך, צנחתי על הרצפה כמתעלף, חברי מיהרו לשפוך מיים על פני אבל לא הצלחתי להתיישר על רגלי, נצטרך לבטל את ההופעה, אמר דני המפיק. סימנתי לו להתקרב אלי. ווריד עצבני רקד במצחו, מיקי לחשתי לו, מיקי החבר שלי, הוא מכיר את התפקיד לא פחות ממני, והוא שחקן גדול. חברי להופעה מיהרו לאשר את דברי, הפחד מפני ביטול ההופעה, היה גדול, טוב אין לי מה להפסיד אמר דני, הקהל כבר יושב באולם. איבדתי את הכרתי עוד לפני שצוות האמבולנס העלה אותי על האלונקה, כאשר חזרה אלי הכרתי בבית החולים, מצאתי להפתעתי שוטר חמוש ליד מיטתי, חוקר המשטרה שבא לשוחח איתי סיפר לי איך חיי ניצלו ממש ברגע האחרון, הם מצאו במכוניתו של מיקי את בקבוק רעל העכברים שבו השתמש כדי להרעיל אותי, את שאר הסיפור קראתי בעתון. מיקי עלה לבמה ושיחק את תפקידי. ירה בדינה בחזה, ותקע לעצמו כדור בראש, ממש כמו בתסריט. עכשיו אני מפורסם, ממש מפורסם. התאטרון שיבץ אותי בתפקיד חדש, ההצגה הנוכחית בוטלה, ויש גם מפיק חדש, אבל אני עדין מחפש חברה חדשה שתמלא את החלל שנוצר עם פטירתה של דינה

על שלושה דברים

על שלושה דברים העולם עומד, היו הוריה של שפרה משננים לה תמיד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים. בהיותה בת, לא זכתה שפרה לאוהלה של תורה, עולם זה היה מוקדש בעיקרו לגברים בלבד. הגמרא הקדושה ועולם הקבלה, היו נעולים בפניה לעולם ועד. את העבודה הכירה כבר מגיל צעיר. בהיותה מבית עני, הייתה נשלחת לבתי עשירי העיר, לנקות ולבשל. את תמורת עמלה הייתה אמה מקבלת אחת לשבוע. נסיעה ארוכה בשני אוטובוסים, מבני ברק לצפון תל אביב, בשעות הבוקר המוקדמות. וחזרה לבני ברק, עם רדת יום. אחייה של שפרה היו מבלים את יומם בתפילה ובלימודי התורה בישיבה הסמוכה לבייתם, והסבו נחת רב להוריה, גדולים בתורה יהיו, הייתה שפרה שומעת את אימה מספרת לשכנה. אולי גם יזכו לשידוך טוב, אולי אפילו לרבנות, אם ירצה השם. את גמילות החסדים גילתה שפרה בגיל מאוחר יותר. רכונה על ברכיה וידייה מקרצפת את רצפת המטבח, המטבח, בביתם של מעבידיה, משפחה עשירה ושומרת מסורת בצפון תל אביב. שפרה שמה לב שראש המשפחה, עומד ומתבונן באחוריה המתנועעים בקצב, מקרצפת את רצפת המטבח. הוא בודק את עבודתי אמרה לעצמה, והגדילה את מהירות הקירצוף, שומעת את אנחותיו של בעל הבית, הלה כחכך בגרונו כאילו ונתקעה שם עצם דג, ולאחר מספר דקות נעלם באחד מחדרי הבית. כאשר הגיעה לחדר לימודיו של שלמה ראש המשפחה, ראתה אותו רכון על ספריו. בהשפלת עיניים שאלה אותו, כבודו, האם אפשר לנקות את החדר ? הלה מבלי להרים את ראשו הנהן, שפרה החלה לצחצח את רצפת החדר, כאשר לפתע הרגישה מגע יד על אחוריה, בבהלה נשמט הסמרטוט מידה, וברכיה החליקו על הריצפה הרטובה, שפרה הרימה בידיה הרועדות את הסמרטוט, והמשיכה לקרצף. מרגישה את שמלתה מופשלת, ואת ידיו הרועדות של הגביר על חלקיה האחוריים. שפרה המשיכה בתנועות קצובות, הרצפה כבר הבריקה אך היא המשיכה לנקות, מרגישה את הגביר חודר לתוכה, אך היא המשיכה להבריק את הריצפה בתנועות קצובות.צלצול פעמון הבית, כשופר פתאומי, גרם לגביר לחלחלה, הוא אחז בחזהו ונפל על גבו ללא נשימה. שפרה עדיין על ברכיה הסתובבה למשמע החבטה. שפרה מהרה מסדרת את שמלתה, הפעמון המשיך לצלצל, בתנועות מהירות, כמוכת שד, רכסה את מכנסי הגביר המופשלות, מבחינה שאיננו נושם, היא החלה להנשים אותו מפה לפה, שומעת את מנעול הדלת חורק, והדלת הנעולה נפתחת. אישתו ובתו של הגביר, עמוסות חבילות לעייפה עמדו בפתח, זה אתה חזרו מקניות. רופא מהר צעקה שפרה, הוא לא נושם. וחזרה להנשים את הגביר. האמבולנס הגיע במהירות ואסף את הגבר ההלום, שהכרתו החלה חוזרת אליו. היא הצילה את חייו אמר הרופא לאשת הגביר לפני שעזב האמבולנס בסירנה דלוקה וחריקת גלגלים. הדרך באוטובוס לביתה עברה על שפרה במהירות, היא רחצה את גופה במהירות מחליפה את בגדיה. בבני ברק הקדושה אין סודות! החדשות על הצלת חיי הגביר, "שיזכה לחיים ארוכים" הגיעו לקהילה . תוך שעות ספורות מיהרו החסידים לבית החולים, מתכנסים באולם חדר המיון, ומעלים תפילת תודה לשם, ששלח את הצדקת שפרה להציל את חיי הגביר. נשות הקהילה, התכנסו אצל אשת הרב, שחזרה וסיפרה את סיפור ההצלה המופלא, נפשו ניצלה, כך אמרה, רק בזכות גמילות חסדים. משהתאושש הגביר המוצל, קרא אל חדרו בבית החולים את הרב. מה בדיוק נאמר שם אין איש יודע, אך הרב, איש צדיק, כינס את חסידיו במוצאי שבת, וסיפר שהגביר, כאשר היה עדיין בלי הכרה, התגלה אליו אליהו הנביא, ואמר לו שמוטל עליו למצוא לשפרה הצדקת שידוך, ולכן הוא הגביר ישלם את נדוניתה, וגם יקנה לזוג, דירה בקרבת בית הכנסת, וישלם את כל הוצאות החתונה. מאחר ואני מכיר את משפחת הנערה, הוסיף הרב, החלטתי לשדך לה את בני יעקב, והעיר בני ברק שמחה וצוהלה

הצנחן

הרבה ילדים אינני זוכר מתקופת בית הספר העממי, משחקי הכדורגל, שחיה שעורי הבית, הכנה לבחינת הסקר, תנועת הנוער העובד. בכל פעילות הייתה קבוצת ילדים אחרת, וכל שהתרחש בכוורת ההומה שקראנו לה בית הספר, נבלע והחוויר עם הזמן. אבל את שושנה נקניק קשה היה לשכוח. בגדיה של שושנה היו שונים מבגדי כל שאר ילדי בית הספר, תמיד בנעליים סגורות, שחורות, רגליה, לא זכו לראות אפילו צל של סנדל, שמלות בדגמים מיושנים, מעולם לא ראינו אותה במכנסי ג'ינס או בחולצת טי שירט. משה, הליצן של הכיתה, היה אומר "שום בית חרושת לג'ינס לא יצר דגם שיכול לעלות עליה". קצרה, שמנה, שערות שמנוניות, פנים אדומות. משה היה אומר, "האודם בפנים, זה מהבושה שעטפה אותה כל פעם שהסתכלה במראה". מעולם שושנה נקניק לא באה לפעולות בתנועת הנוער, היום כאשר אני חושב על זה, אף אחד גם לא הזמין אותה לבוא, חברים לא היו לה, גם בבקרים כאשר הילדים היו הולכים לבית הספר קבוצות קבוצות, הייתה שושנה מהלכת לבדה. זה היה משה שהמציא את הכינוי שושנה נקניק, לאחר ששמע שאביה מייצר נקניק. בית חרושת קטן, באזור התעשיה שבקצה העיר. משה היה מתלוצץ שאביה מפטם אותה לצורך יצור נקניק. צחקנו , צחקנו גם כשאמר משה שהוא הולך להזמין את שושנה נקניק לסרט. לא יהיה לו אומץ, אמרו החברה, משה הבטיח לקחת את שושנה לסרט, להשאיר אותה באולם הקולנוע ולברוח. זה נשמע היה מצחיק, התחבאנו בין השיחים כאשר שושנה בחולצה לבנה, חיכתה למשה, מחזיקה בידה תיק קטן ושחור. עברו דקות ארוכות עד שהופיע משה. הפחדן כמעט לא בא, אמרו החברה, הלכנו אחריהם, וראינו אותם נבלעים באולם הקולנוע, לאחר מספר דקות יצא משה, אמרתי לה שאני הולך להביא פופקורן, אמר משה וגיחך, הלכנו, זה היה תרגיל מצחיק. יותר לא ראינו את שושנה, לא בבית הספר, לא ברחוב, לא על ספסל בשכונה. זהו, צחק משה, עכשיו היא נקניק. עם הזמן שכחנו, בית ספר תיכון, מבחני בגרות. ההתרגשות לקראת הגיוס לצה"ל השתלטה על הכל, חלק מהחברה מתנועת הנוער החליטו ללכת לנח"ל והתגבשו, וכל שאר החברה לאט לאט נעלמו באופק והפכו לזכרון נוסף. משה, התנדב לצנחנים, מפעם לפעם נפגשנו ברגילות, הוא סיים טירונות, קורס הצניחה עמד להסתיים. לאחר הטקס הובטחה לצנחנים מסיבה עם מקפלות המצנחים, חתיכות מהשורה הראשונה. משה היה רואה אותן מהלכות בבסיס. בלי כנפי צניחה על החזה שלך, חבל על הזמן, אמרו החברה למשה, הבחורות האלה אפילו לא רואות אותך ממטר. במיוחד משכה את עיניו בחורה בלונדינית, בגיזרה צרה, עיניה הכחולות הזכירו את כחול השמיים בצניחה הראשונה, גם אותה ההרגשה עברה עליו, ממש כפי שהרגיש בצניחה הראשונה. פחד והתרגשות באותו הזמן.פעם או פעמיים ניסה לחייך כלפיה, ללא שום תגובה מצידה. אולי הערב אמר משה לעצמו, אולי במסיבה, עם כנפי הצחנן המיוחלות על החזה. המסיבה כבר הייתה בעיצומה כשקלטו עיניו של משה את הבלונדינית המהממת, יש לך שם שאל משה את העיניים הכחולות? יש, השיבה הבחורה, אך לא המשיכה. את שאר הערב העביר משה סביבה, מסוחרר לחלוטין, הם רקדו, רקדנית מדהימה שמעולם לא ראה כמותה, מספר פעמים ניסה לנשקה, אך זו התחמקה כצלופח. אולי הבירה ששתה ואולי המוזיקה שהרעימה באוזניו גרמו למשה לסחרחורת קלה, היא גלשה לצידו, הי צנחן, תפגוש אותי בעוד עשר דקות באולם קיפול המצנחים. לפני שהספיק משה לענות, החליקה ונעלמה. הדם הלם בעורקיו, הוא מיהר לצאת מהמסיבה. האוויר הקר הלם בפניו, חוזר אל חושיו, הפנה משה את מבטו לכוון אולם המצנחים, והחל לעלות בשביל. דקה קלה אחז בידית האולם, ואז בתנועה חדה פתח את הדלת. חושך כיסה את העולם, חושך מוחלט. קולה הצלול והמוכר של הבלונדינית נישמע מאחת מפינות החדר, התפשט צנחן, או אולי אתה מפחד ממני? הקול קיבל צליל מלגלג, משה החל להסיר את בגדיו, מה אתה, חתול במגפיים? המשיכה הבלונדינית, הוא חלץ את מגפיו . ניפגש באמצע האולם, אמרה הבלונדינית, קולה הפך לסקסי, משה הרגיש את דופק ליבו המואץ, תמשיכי לדבר אמר משה תוך שהוא נע למרכז האולם. צליל מפסק האור היה חזק, קליק. האור הפתאומי הלם בעיניו, כל באי מסיבת הסיום עמדו לאורך הקירות, משה ההמום גישש מסוחרר אחר בגדיו. מאחת הפינות באולם נשמע הקול המוכר, "כזה צנחן גדול, וכזה זין קטן". הקהל צחק, מעביר זרמי כאב בראשו של משה, כולם היו שם, כל חבריו לקורס הצניחה. הבלונדינית נעלמה, אחד מחבריו לקבוצה ניגש אל משה, לפני ששושנה עזבה, היא השאירה לך מתנה. הבחור הושיט למשה חבילה עטופה בנייר חום, משה קרע את המעטפת, נקניק! הוא אחז בידו נקניק גדול וחום. נקניק משושנה, שושנה נקניק, מילמל. היא עזבה המשיך הבחור, התקבלה לקורס קצינים. אמרה לי שאמסור לך, שהסרט שלקחת אותה אליו פעם, דווקא היה סרט טוב

הזוג המושלם

זמירה נראתה כאחד מפלאי הטבע, לי באופן אישי היה נראה שאחד המלאכים היושבים שם למעלה, השקיע שעות נוספות ביצור של הדגם הזה, גיזרה משגעת, שער שחור וארוך, ועיניים ירוקות מקסימות, פנים וחזה, חבל על הזמן. קולה הסקסי היה מעובה מעט, מסוג הקולות המעבירים רטט בעמוד השידרה, מסוג הקולות שמקומו בחדר השינה, כזה שגורם לך לקחת מקלחת קרה בארבע לפנות בוקר. לזמירה היה חבר, נראה כמו חבית, איך נדבקו שני אלה? את זה אני משייך למלאך אחר, למלאך שאחראי על חוש ההומור. מעולם לא זכינו לראותם לחוד, ראית את האחד, אין לך מה לדאוג, מייד תראה את בת זוגו. בשכונה קטנה כשלנו, כולם יודעים הכל על כולם. כמעט הכל, על הזוג הזה לא ידענו כלום, חוץ מהשמות, את השמות ידענו מהלוחית הקטנה שהוצמדה לדלת, זמירה ושלום-היה על הלוחית גם ציור של פרח קטן. ברחוב זמירה קראה לשלום מושמוש, אנחנו בשכונה קראנו לו מישמיש, פשוט, זה היה שם שנראה יותר מתאים. מנהג היה לנו בשכונה, כל יום שישי אחר הצהריים, היו השכנים יורדים לגינה הקטנה שהייתה לפני הבית, ממלאים את הספסלים ומתחילים לשוחח על דברים שעומדים ברומו של עולם, זה היה אחד מאותם ימי שישי, כל הפרלמנט השכונתי, כאשר בשביל המוביל דרך הגינה עבר הזוג המופלא, זמירה ומישמיש. מעניין היכן היא מצאה אותו? שאל מישהו, לא זכור לי מי שאל את השאלה, אבל מאותו רגע, עבר הפרלמנט השכונתי לדיון רציני על מישמיש. אני חושב שהוא "סוחר סמים", אמר גדי שהיה עסוק בפיצוח גרעינים, זה למה שהיא הולכת אחריו לכל מקום, תעזוב את השטויות האלה, אמרה רוזה, , אם מישמיש היה סוחר סמים, הוא לא היה משכיר את הדירה של דויד הצבעי, עם מרפסת קטנה וכל החלונות לכיוון פחי הזבל. המישמיש תפרן, סמים זה כל מה שיש בראש שלך, עם רוזה קשה להתווכח, קשוחה זו רוזה. למה לא תהיה גבר, המשיכה רוזה, לך, תזמין אותם שישבו איתנו, נעשה הכרה, שירגישו שהם חלק מהשכונה, לך לך יא שפן. נראה אותך גבר. זו הייתה קריאת תגר על הגבריות של גדי, לפני כל הפרלמנט השכונתי, רוזה לא סיימה, נראה אותך גבר, הם גרים בקומת קרקע, אפילו מדרגות אתה לא צריך לטפס, כל הפרלמנט השכונתי הנהן בהסכמה, מובס לחלוטין ותחת הלחץ הקבוצתי, נכנע גדי, העביר את שקית הגרעינים השחורים לרוזה ומלמל משהו שלי נשמע כמו קללה בטורקית, והלך להזמין את הזוג. ---לא הייתי לידו כשנקש קלות על דלת הדירה של זמירה ומישמיש, ונראה לי שהחמצתי את ההצגת חיי, הדלת נעה קלות עוד כשהיה דויד הצבעי גר שם, תמיד היו בעיות עם הדלת שמעולם לא תוקנה כהלכה, משהו עם המנעול. המראה שנתגלה לגדי דרך חרך הדלת השאיר אותו המום, על משענת הכיסא היה תלוי זוג שדיים מושלם, עם פטמות ורצועת קשירה, לידם הייתה תלוייה חזיה שחורה, על השולחן מורכבת על תבנית בצורת ראש היו השערות של זמירה, הדלת חרקה שנית, ונעה קלות, וחשפה את גדי לעיניו של בחור קצר שער עם אותם עיניים ירוקות מקסימות, הבחור עמד בכניסה למטבח, לגופו רק זוג תחתוני נשים שחורים, זמירה? כן, ענה לו הקול הסקסי המוכר, רק באתי להזמין אתכם לגינה להכיר את השכנים מילמל גדי, כמה נחמד, ענה לו הקול הסקסי, הערב אנחנו מארחים חברים, אולי בשבוע הבא. גדי נמלט! שבוע לא ראינו אותו, עד ששלח אותי.הפרלמנט השכונתי לשאול לשלומו רק אחרי שהשביע אותי לא לספר לאף אחד בשכונה, הסכים לספר לי את הסיפור. את זמירה השכנה לא זכינו לראות בפרלמנט השכונתי גם לא את המישמיש, וגדי, הוא הפסיק לקחת מקלחות קרות בארבע לפנות בוקר