ביפו קראנו לו משה סלטה, , זה לא היה השם שהוא נולד איתו, אבל כמעט אף אחד לא הכיר אותו בשם אחר. האדם היחידי שהיה קורא לו משה, הייתה אימו מרטה, אישה כבדת מישקל, קשת יום שהייתה עסוקה בריב בלתי פוסק עם אביו השתיין. השם סלטה נדבק אליו כמו דבק, בגלל שכאשר היה מספר לך סיפור, הוא היה חוזר והופך את העובדות, כל כך הרבה פעמים שינה את סיפוריו, עד שקובי הבן של הירקן החליף את שמו למשה סלטה, אבל אצלנו בשכונה, היה לו כבוד מיוחד, למשה סלטה, הוא היה האיש שהצליח לטמטם את משטרת ישראל, את כל המדור המרכזי טימטם, הציל את כולנו ממאסר בטוח, וכך היו הדברים שהיו. שנה קשה הייתה לשכונה, העבודה בבנין הלכה ופחתה ואת כל העבודות שעוד נשארו העדיפו הקבלנים לתת לערבים, אלה עבדו בזול, מזריחת השמש ועד לשקיעה ועבדו בחצי חינם, זה לא כל כך נורא לא לעבוד, במילא העדפנו לשבת בבית הקפה לעשן ולדון במשחקי מכבי יפו. אלה, שאלי בעל המזנון, הוא נמאס לו לתת לנו סיגריות ואוכל בהקפה, וגם בבית התחילו ללחוץ, מזל גדול שבא לנו הרעיון הגדול להתחיל לאסוף חלקי מכונית, חלקי מכוניות חדשות, זה עניין יקר ואם אין לך ביטוח ויש לך כנף מכופפת באוטו, אין לך ברירה, חוץ מללכת לחפש חלקים ישנים ממכוניות אחרי תאונה, או לנסוע לעזה ולבקש את עזרת הערבים. כך כאשר אלי מהמזנון הציע שנביא לו מעזה כנף להונדה שלו במקום החוב, עלה לקובי רעיון בראש, תשמע אלי, אתה מכופף להונדה את הכנפיים כל הזמן, אז נביא לך שתי כנפיים, ונמשיך לאכול, אלי חשב לרגע, ואמר, הולך. לא נסענו לעזה, למעשה אפילו לא עזבנו את תל אביב. במגרש החניה ליד חוף הים מצאנו את ההונדה הראשונה, מותק של מכונית אפילו הצבע ההלבן היה כמו הצבע של המכונית של אלי. לקחנו אותה לפרדס, ושעה אחר כך כבר היינו במזנון מחסלים את הסנדוויץ של אלי, הרגשנו כאילו שערי שמיים נפתחו, לקובי אפילו היה נדמה שהוא שומע שירת מלאכים, אבל אנחנו ידענו שזה רק מהערק שהוא שתה.התחלנו להסתובב בין כל המוסכים ביפו, לוקחים הזמנות "לחלקי מכוניות מעזה", אלי במזנון התחיל לקחת הודעות בשבילנו, יעני המשרד. העסק התחיל לפרוח, הפרדס הקטן הלך והתמלא בשילדי מכוניות וזכה לכינוי "בית הקברות", מושבי מכוניות, גלגלים, חלקי גוף של מכוניות, הכל נימכר. רק השילדות המחלידות נותרו בפרדס. העניין מתחיל להיות מסוכן אמר קובי, כבר רואים את המצבות מהכביש. אני יש לי רעיון אמר מישהו, למה שלא ניתן כמה שקלים למשה סלטה הגרריסט, שיקח את המצבות ויזרוק אותם? איפה יזרוק? שאל קובי, איפה שהוא רוצה ענינו, זה עניין שלו,זה נראה לכולנו, בגלל שקשה למצא פרדס חדש וגם שלא יהיה רחוק מהמזנון של אלי. משה סלטה התחיל לאסוף את "המצבות" את כל שילדי המכוניות. אחת אחרי השניה הפרדס התרוקן. בכסף שקיבל מאיתנו קנה לו מכונית קטנה וחמודה הבן אדם היה שמח. פעם רצינו לשאול איפה זרק את שלדי המכוניות, אבל קובי אמר לנו שזה לא עניין שלנו, ושאלות כאלה יכולות רק להביא עין רעה. גל המכוניות שהחלו להעלם ממגרשי החניה בחופי תל אביב לא נעלם מעיני משטרת ישראל. הכתבות המעליבות שהחלו להופיע בעיתונים על חוסר היכולת של המשטרה לבלום את גל הפשע עשו את שלהם וגרמו להגברת השמירה במיגרשי החניה, קובי אפילו טען שהוא רואה בלשים בבגדים אזרחיים מסתובבים באזור החוף, החלטנו לצאת לחופשה בחו"ל, לתת לעניינים להתקרר קצת. שילמנו כמה שקלים למשה סלטה שינקה את הפרדס ונסענו לקנות קצת בגדים לקראת הנסיעה, "מלאכים שומרים עלינו מלמעלה" אומר קובי, והוא צדק. חזרנו עמוסים בשקיות מהמול, בכניסה לרחוב חיכה לנו משה סלטה, "הערבים מעזה הלשינו עליכם למשטרה", אמר כולו חיוור ורועד, ואיך אתה יודע על זה? שאלנו בחשדנות? הייתי מוכר את שילדי המכוניות לערבי אחד מעזה, והוא סיפר לי שכנופית גנבי מכוניות מעזה שהייתה מוכרת לו שלדי מכוניות נתפסה והלשינה עליכם, נסעתי ליד הפרדס וראיתי אותם שם, שוטרים ובלשים, מתחבאים בין העצים. בפרדס אין שום מצבות, כבר ניקיתי אותו ביום שבת. אז לקחת כסף מאיתנו וגם מהערבי? התרגז קובי, תשתוק אמרנו לו, זה לא ענין שלך, זו הסלטה שלו, וחוץ מזה הוא עומד פה ומזהיר אותך, אז תיתן לו נשיקה, או תישתוק. "אני אתן נשיקה ללטאה לפני שאנשק אותו", השיב קובי, "טוב, תשתוק ותנשק מה שאתה רוצה", אמרנו לו. אני דווקא יש לי רעיון אמר קובי, של מי הפרדס? של חתוקה, אמרנו, טייב אמר קובי, לכו תגידו לו שיש לכם קונה לפרדס, הוא ישמח להפתר ממנו, מהפרדס המוזנח הזה. יאלה, תעלו הבייתה, תתרחצו, תתגלחו ותלבשו את הבגדים שקנינו לנסיעה, אחר כך אני אוסף אותכם באוטו החדש של משה סלטה, ואנחנו באים לפגישה עם חתוקה בפרדס, בשעה שתיים בדיוק! חלאס אמר משה סלטה, הבן אדם התחרפן לגמרי, תשתוק אמרנו לו, לא מתווכחים עם אדם ששומע מנגינות של מלאכים. מישהו התקשר למערכות העיתונים וסיפר להם שהמשטרה עומדת לתפוס את גנבי המכוניות וכדאי להם להיות בפרדס, קצת לפני השעה שתיים, אני חושב עד היום שזה הייתי אני שטלפן. בשעה שתיים בדיוק, נכנסנו למכונית של משה סלטה שישב רועד ליד ההגה, מצוחצחים ומבריקים, לקובי היה תיק קטן ביד. חס וחלילה, בלי נשק, החל משה סלטה לרעוד, חס ושלום, השיב קובי, העיקר אתם כל הזמן שותקים בפרדס. מה יש בתיק? התעניינו, סידור תפילה, וכמה ניירות השיב קובי, משה סלטה המשיך לרעוד, אבל יצאנו לדרך. החננו את המכונית בכניסה לפרדס, כבר מרחוק ראינו את חתוקה הולך ומתקרב. זה קל להכיר את חתוקה בגלל הצליעה שלו שיש לו עוד מעירק, לא הספקנו לצאת מהמכונית, וקבוצה גדולה של שוטרים קפצה עלינו בנשק שלוף. אמאלה, צעק משה סלטה, מאחרי השוטרים החלו מצלמות העיתונות לתקתק, גם מצלמת טלוויזיה נראתה מהצד, "ידיים למעלה" נשמע קולו הרועם של אחד השוטרים, הרמנו את ידינו למעלה, מותחים אותם הכי הרבה שאפשר. תנו לי להציג "לפניכם את כנופיית גנבי המכוניות", אמר מפקד השוטרים, מה פתאום גנבים צעקתי, בדיוק כפי שקובי אמר לי לעשות. אנחנו באנו לקנות את הפרדס, של מי המכונית? צעק אחד הצלמים? שלי, בכה משה סלטה, הוא גם יודע לבכות לפי הזמנה. ניירות בבקשה, אמר השוטר הנבוך, זה בתא הכפפות, אני לא מוריד את הידיים שלי ולא זז, בכה משה סלטה. השוטר הושיט את ידו לתא הכפפות והוציא את נרתיק הרישיונות והביטוח. מה אמרתם שאתם עושים כאן? צעק אחד העיתונאים, באנו לקנות את הפרדס, מחתוקה, זה שם הצולע. היה הרבה בלאגן, העיתונאים הקשיבו להתנצלות המשטרה. חתוקה שאל,"מה עם הפרדס"? חס וחלילה בכה משה סלטה, הפרדס הזה לא מזל טוב, גם התפוזים פה לא טובים, חמוצים. כולם נעלמו, העיתונאים והמשטרה אפילו חתוקה בעל הפרדס הלך משם. מה עכשיו? שאלנו את קובי. כסף יש לנו? יש. שאל וענה קובי, אז ניפתח חנות של חלקי חילוף, ליד השעון ביפו, והחלקים מאיפה יבואו? שאלנו, מעזה השיב לו משה סלטה
