דויד מנדוזה

אם החיים זה כמו משחק פוקר, הייתי אומר שחילקו לי קלפים גרועים, אבל לפעמים במשחק, החלפת קלפים משנה הכל, החלטתי להחליף קלפים. עבדתי בחברת תעופה, כל היום ראיתי מטוסים עולים ויורדים, רק החיים שלי לא הצליחו להמריא. נשוי לזמירה והילד שהביאה לחיי הנישואין מזכרת מהבעל הקודם, מאושר לא הייתי, כל כך הייתי עסוק בניסיון המתמיד להביא פרנסה הבייתה, שלא ראיתי ממטר. הנסיעות הארוכות מרמת גן למקום העבודה מורט העצבים, ארבעים שעות בשבוע, מתווכח עם נוסעים שאיבדו את המזוודות או סתם נגרם להן נזק. אומרים שכשצרות מתחילות, הן מופיעות בשלשות, ובאותו יום, בדיוק כך זה היה. הצרה הראשונה הייתה מזג האוויר, גשם וברד, הגעתי לשדה התעופה כולי רטוב עד לשד עצמותי, הצרה השניה באה מייד בעקבות הצרה הראשונה שתי טיסות בוטלו ונשלחתי הבייתה מוקדם מהרגיל, שוב כל הדרך חזרה, ובאוטובוס שאפילו לא היה בו חימום, על הצרה השלישית כבר שמעתי בחדר המדרגות, הילד הקטן של זמירה שיחק לבדו בחדר המדרגות, הי מותק היכן אמא? שאלתי, היא נחה במיטה עם אבא, השיב הקטן, הם מאד עייפים. תמשיך לשחק מותק, אמרתי לילד, ופתחתי את דלת הדירה במפתח, זמירה ובעלה לשעבר מוטי, היו עדיין במיטה, במיטה שלי, שוכבים ערומים ומכוסים למחצה בשמיכה עטורת הפרחים. מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? נבהלה זמירה, רק באתי לראות שלא חסר לכם שום דבר, עניתי. יש אנשים שברגע כזה עולה להם הסעיף לראש ונשרפים להם הפיוזים, לי קרה דבר בדיוק הפוך, אפילו חייכתי. הוצאתי את הנייד מכיסי וצלצלתי לאישתו של מוטי, סאלי. בחורה נחמדה, חשבתי שמגיע לה לשמוע ראשונה, נתתי לה תאור וויזואלי, על מה שמתרחש ברגע זה בחדר המיטות שלי. תגיד לו צעקה, שאין לו מה לחזור הבייתה. אז אמרתי לו, חזרתי מילה במילה על כל מה שאמרה אישתו, היא הזכירה לו שזה הבית שלה, ועכשיו גם יהיה לו עסק עם שלושת האחים שלה. כל כך הרבה אינפורמציה, והיא כבר עברה לצרחות. החלטתי שעדיף להעביר לו את הטלפון, כדי שיוכל לדבר עם אישתו ישירות. לי כבר לא נשאר הרבה לעשות שם, אז סגרתי את הדלת ויצאתי לחדר המדרגות. הדלקתי סיגריה, והחלטתי שזה הזמן הטוב ביותר לקחת חופשה מהחיים. מהיכן שמעתי את המשפט הזה? נזכרתי, זה היה החבר שלי מוני, ביום השחרור מצה"ל, "עכשיו אני הולך לחפש את עצמי, לוקח חופשה מהחיים". מוני לא חזר אף פעם לארץ. אולי הוא מצא את עצמו ואולי כל מה שמצא היו הסמים. מוני מתגורר במיאמי בארצות הברית, אבל חוות המרחיאונה שלו "גראס פארם", הייתה באיים הקריבים, לפחות זה מה שמספרים החברה. חבר טוב היה מוני, הייתי נוסע אליו, אבל תמיד הייתי נגד סמים. זה היה הרגע שנזכרתי בדויד מנדוזה ונכנס לי רעיון מטורף לראש. חייגתי למוני, סיפרתי לו הכל, גם הקשבתי לכל מה שהוא אמר
חלוקת קלפים מחדש

אומרים שאדם חי רק פעם אחת, דויד מנדוזה עומד לחיות פעמיים. גיליתי את דויד בבית הקברות, ביום השנה לפטירתו של אבי זכרונו לברכה, באתי לגילוי מצבה. המצבה של דויד היתה לצד קברו של אבי, ומשכה את תשומת ליבי. קטנה ופשוטה רואים שניסו לחסוך כאן בכסף, ניכר היה שאיננו זוכה למבקרים רבים, אם בכלל. קראתי את הפרטים שעל המצבה, דויד נולד שנה לפני שנולדתי ונפטר רק לפני כחמש שנים. חזרתי לבית הקברות, זה נראה לי הדבר הכי נכון לעשות, אחרי הכל, גם חיי הנישואין שלי מתו היום. החלטתי לנצל את הדבר היחידי שלמדתי בשדה התעופה, לתחקר אנשים. ביקור קטן במשרד "חברה קדישא" בבית הקברות גילה לי שקבורתו והמצבה של דויד שולמו על ידי קרוב משפחה רחוק, שאפילו לא בא לטקס הקבורה. חקירה טלפונית קצרה העלתה שמשרד הפנים לא עידכן את העובדה שדויד מנדוזה איננו בין החיים. לא היה כל כך קשה להוציא העתק של תעודת הלידה של דויד, ועם תעודת לידה ביד, היה עוד יותר קל להוציא תעודת זיהוי חדשה. מאד חשוב ללמוד על אדם, במיוחד אם אתה רוצה להכנס לנעליים שלו, וזה בדיוק מה שעשיתי. דויד היה גלמוד, המחלה הקשה ממנה סבל, שיחררה אותו משרות מילואים, הוא לא היה חייב כספים למס הכנסה ולא היו לו תיקים במשטרה, הוא לא השאיר אחריו ילדים או אישה, דויד מנדוזה היה האדם המושלם לחזור לחיים, קצת קשה לחזור לחיים בלי כסף, התקשרתי לביטוח לאומי, הצקים ששלחו לדויד בשנה האחרונה "קצבת נכות" הם קראו לזה, חזרו, התנצלתי והבטחתי לתת את הכתובת החדשה. הפכתי להיות דויד. עברתי טסט בנהיגת מכונית וקיבלתי רישיון נהיגה, בכסף שקיבלתי מהביטוח לאומי פתחתי חשבון בנק, ורכשתי את מכונית האסקורט הישנה, אפילו שכרתי דירת חדר קטן בקומת קרקע זולה, בקיצור, דויד חזר לחיים. בבוקר הופעתי לעבודה והדפסתי כרטיס, בהפסקה הראשונה וויתרתי על ארוחת הצהריים, וניכנסתי להנהלת חשבונות, כבר שנתיים לא יצאתי לחופשה, וכעובד חברת תעופה גם הגיע לי כרטיס טיסה חינם. שאלתי את החשב, אם אוכל לנצל את החופשה והכרטיס, מהר ככל שאפשר, ריב עם האשה הסברתי. עכשיו קצת העבודה קצת חלשה, כן עניתי, כבר דיברתי עם הבוס. הוא חייך ושאל "לצאת במוצאי שבת מתאים לך?". קיבלתי שובר לטיסה שתי משכורות ולחיצת יד, למזלי החשב הוא גרוש. רק יומיים נשארו עד לטיסה, לא ראיתי שום סיבה לחזור למה שהיה פעם ביתי. נזכרתי בדירה החדשה, לפחות היה לי מקום להניח את הראש. הגעתי לשדה התעופה, המקום שהיה כמו בית שני בשבילי. לבוש במדי חברת התעופה ואוחז בתיק נסיעות קטן, שמעון מהביטחון עוד צעק אחרי, "אל תישכח את הדיוטי פרי". במכס כולם חייכו, גם אני חייכתי, ונעלמתי באולם הנוסעים, מאות של נוסעים הסתובבו במקום, החלקתי לצדו הרחוק של האולם, אחת הדלתות הייתה מסומנת, "לעובדים בלבד", הוצאתי את כרטיס העובד שלי והחלקתי אותו בחריץ, הייתי בחוץ. עקפתי את הבניין לצידו השני, "נוסעים נכנסים" הצהיר השלט, אז ניכנסתי, עדיין אוחז בתיק הנסיעות הקטן. הם כבר רגילים לראות אותי באולם הזה, מחפש מטען אבוד של נוסע, יצאתי לרחוב. אני מכיר היטב את הבירוקרטיה של שדה התעופה, מבחינת המדינה כבר הייתי בחו"ל, חברת התעופה רגילה לנוסעים שאינם מופיעים לטיסה, ומאחר ואין מזוודות שלי בטיסה, גם אנשי הביטחון אינם מוטרדים. הרמתי את הנייד וטלפנתי לאישתי בפעם האחרונה, הודעתי לה שהיחסים ביננו נגמרו וזהו אני יוצא לחו"ל, היא ניסתה לענות, אבל כבר סגרתי, הפעם החלטתי, אני מערבב את הקלפים לבד. ידעתי בדיוק מה אני רוצה מהחיים, הרבה כסף ומישהי לאהוב, לאהוב עם כל הלב. "יש רק שלוש דרכים לעשות כסף מהר", אמר לי מוני, הראשונה להוולד למשפחה עשירה הדרך השניה היא סמים את הדרך השלישית המציא רובין הוד, לקחת שלל מפושעים, אתה עדיין עובר על החוק, אבל המצפון שלך נקי. לא הייתה לי משפחה עשירה, וגם חיי הפשע לא קסמו לי. נשארה רק הדרך השלישית, הסיפור של דויד

קמים לתחיה

דוויד התקיים מקצבה קטנה שקיבל עקב מצבו הרפואי, והיה נעלם מפעם לפעם לצורך קבלת טיפולים רפואיים, השמועה בבניין אמרה שהסיכוי הוא שלא יחיה יותר משנה. השכנים שמרו לו על הדואר המועט שקיבל שהיה בעיקר חשבונות חשמל ומים ושאר מזיקים, השכונה הייתה באזור הפשע הגרוע ביותר בתל אביב ורוב דייריה חיו בה מחוסר ברירה. היחידים שחיו בשכונה מרצון היו סוחרי הסמים וזונות. פעמיים נפרצה מכונית האסקורט הישנה של דויד, לאחר הפעם השניה הוא הופיע בבית הקפה השכונתי, מקום שרוב דרי השכונה לא דרכו בו מעולם, פניו היו שטופות זעה מפחד וממתח נפשי. הוא ניגש לשולחן פינתי, לידו ישבו שלושה גברתנים ושאל היכן יוכל למצא את שאול, שאול היה האישיות הכי מפורסמת באזור, ממאמרי העתונות ניתן היה להבין שהוא האיש ששלט בכל כנופיות הפשע באיזור. למה מי אתה? שאל אחד הגברתנים, שמי דויד ענה, כולו רועד, ואני צריך עזרה. פה לא עזרה סוציאלית השיב הגברתן, יאללה, תתחפף מפה. מה אתה צריך? הצטרף לשיחה אחד היושבים, ניכר היה שיושבי השולחן כיבדו אותו שכן קולות הצחוק פסקו מייד. "פורצים לי כל הזמן למכונית", השיב דויד, "וחשבתי אולי שאול יכול לעזור לי", למה? צחק אחד מיושבי השולחן, שאול, הוא אין לו חברת שמירה. בן דוד שלי ממיאמי אמר לי לדבר איתו, השיב דויד. קולות היושבים נדמו, מי זה הבן דוד הזה? שאל אחד היושבים, מוני, אמר דויד, מוני בן דויד, ומה שאול יקבל בשביל העזרה הזאת? שאל הגברתן, כסף אין לי ענה דויד. שב, אמר הגברתן, מושך כיסא נוסף אל השולחן, איפה אתה גר? בדירה מעל הירקן חתוקה, השיב דויד. זה המסכן החדש שהשכיר את הדירה של משה, התנדב אחד היושבים להסביר, אנחנו מכירים כל מי שבא לגור אצלנו בשכונה. "אנחנו פה, זה הממשלה", גיחך אחד הגברתנים, "אל תדאג, אף אחד לא יגע לך במכונית או בדירה, לא שיש מה לגנוב אצלך" הוסיף. אז איפה אני מוצא את שאול? שאל דויד, מצאת, הודיעו לו מבלי להסביר לו מי מהם הוא שאול. אנחנו נעזור לך, ואם נצטרך, אתה תעזור לנו. יאללה לך הבייתה ותהיה בריא, תודה השיב דויד ונסוג אל מחוץ לבית הקפה. השמועות בשכונה עוברות מאחד לשני בדרך לא ידועה, ושיחתו של דויד עם שאול הפכה לנחלת הכלל. אל הרחמים שהרגישו כלפיו הצטרפה הערכת כבוד. מעט מאד אנשים היה להם את האומץ בשכונה לגשת ולדבר עם שאול. השעה הייתה כבר כמעט חצות כאשר הצעקות התחילו, "תעזבו את הילד שלי, הוא לא עשה שום דבר", דויד זיהה את קולה של שכנתו כבדת המשקל, ונקש על דלתה, המראה שראה היה די מצוי בשכונה, שני שוטרים במדים אוחזים בבנה של השכנה שידיו כבר היו כבולות באזיקים והשכנה בוכייה ומבוהלת בידיים מונפות כדוגרת המנסה להגן על אפרוחה. מה קורה פה? שאל דויד, הם אומרים שהוא שדד חנות, השיבה בוכיה. מתי שאל דויד? רק לפני כמה שעות, השיב אחד השוטרים, אבל כל הערב הוא היה אצלי, צעק דויד, אני מנסה ללמד אותו לקרא. משעה ארבע אחר הצהריים, הספר עוד אצלי על השולחן, עזב רק לפני שעה. שקט השתרר בחדר. השם ישתבח, צעקה הזקנה, אמרתי לכם שהוא לא גנב. אפשר לראות את הספר? שאל אחד השוטרים בחשדנות. דויד נסוג לאחור, ופתח את דלת דירתו לרווחה, על השולחן היה מונך ספר תנ"ך ועיתון יומי, הוא לומד תנ"ך שאל השוטר? הוא לומד לקרא השיב דויד. האזיקים הורדו מידיו של הפושע הקטן, והשוטרים נעלמו לדרכם. גם הסיפור הזה עבר בשכונה, אתה לא מפחד מהמשטרה? שאל אחד השכנים, למה? מה הם יעשו לי? השיב דויד בחיוך מריר, אני כבר חצי מת. חס ושלום, אמר השכן. למחרת כאשר עבר ליד בית הקפה עצר אותו אחד הגברתנים, תגיד לי, אתה מורה? לא השיב דויד, רק לא אוהב שמשטרה מציקה לילדים, ילד, גיחך הגברתן, הוא כבר בן שמונה עשרה, דויד חייך והמשיך לדרכו. כאשר סיים את קניותיו במכולת, ורצה לשלם את החשבון, אמר לו מורדוך החנווני שהחשבון כבר שולם. דויד הסתכל ארוכות בפניו של מורדוך ואמר, "תגיד למי ששילם שאני מודה לו, אבל אני רוצה לשלם", החשבון שולם, התעקש מורדוך, תודה השיב דויד, "תגיד לו שאני תמיד לשרותו", הוא יודע גיחך מורדוך והוסיף "תהיה בריא". בערב ביקש דויד מהשכנה להשתמש בטלפון, בבקשה, ענתה, והוסיפה "תגיד לי, איך זה שאין לך טלפון?", אין לי כסף בשביל זה, השיב דויד בגלוי. אני, קצת קשה לי והרפואות כל כך יקרות. "איזה מחלה יש לך?" שאלה השכנה. זה חיידק שהתיישב לי על הכבד, עוד מהתקופה שגרתי בצרפת, זו הסיבה שחזרתי לארץ, אבל הרופאים לא מוצאים דרך להפטר ממנו, ענה דויד. "ישמור אלוהים אמרה השכנה", זה עוד יותר גרוע מעין רעה. הנקישות החזקות העירו את דויד, עדיין בפיג'מה הישנה פתח את הדלת לרווחה, אחד מיושבי בית הקפה עמד שם, "שאול צריך שתעשה בשבילו משהו" אמר הבחור, חבר שלו צריך שחרור בערבות, והושיט לדויד מעטפה חומה ונפוחה. תהיה שם בבוקר, שלא תאחר. הבחור הסתובב ונעלם בחדר המדרגות, דויד חזר למיטה החמה ותוך דקות נרדם. בבוקר היה הראשון שהגיע לבית המשפט, לבוש חולצה לבנה ועניבה ישנה, ישב וחיכה לפני דלת אולם המשפטים. "אני משחרר אותך בערבות של עשרים אלף שקלים", אמר השופט. דויד קם ממושבו בשורה האחרונה של אולם בית המשפט, כבודו, אני משלם את הערבות, אמר, "מי אתה?" שאל התובע המופתע. שמי דויד מנדוזה, חולה בכבד, והאיש הטוב הזה שומר עלי כבר הרבה זמן. התובע הביט בו בעוינות ומשך בכתפיו, "תדאג רק שיגיע למשפט בזמן" פלט. על המדרגות לחצנו ידיים, אני ברוך, אמר הבחור, צריך טרמפ? שאל דויד, לא תודה, השיב הבחור ונעלם ברחוב. בערב באו לבקר אצלו יושבי בית הקפה, הם אפילו לא הזכירו את אירועי הבוקר, תראה אמר ברוך, אנחנו צריכים לדעת עליך כמה דברים. עזוב, ענה דויד, יותר מדי אנשים שמחים בגלל שהם חושבים שאני מת, למה לקלקל להם את השמחה. זה בשביל שנרגיש יותר טוב בקשר אליך, השיב אחד הבחורים, לא חס וחלילה שאנחנו רוצים לעשות לך רע. סיפרתי להם את כל תולדות דויד מנדוזה, שנסע למרסיי בצרפת הרחוקה, עסק בהברחות של לבן וחום. השימוש בשמות הצבעים היה מוכר לאורחים. דויד חזר לארץ כאשר נפגע במחלת הכבד הקשה, וכל מי שהשאיר מאחור כבר חושב שהוא מת, וזה טוב, כי אף אחד לא מחפש מתים. "אז מי יכול לספר לנו עליך?", שאל ברוך ישירות, יצחק השיב דויד, יצחק מהשלטים. השם היה מוכר לכולם, את הביקור אל יצחק שלטים עשה שאול בעצמו, זה היה ענין של כבוד, ושאול ידע שיצחק שלטים יספר לו הכל, טוב, כמעט הכל, אחרי הכל הוא היה האיש של מוני. אתה מחפש את דויד מנדוזה? קצת מאוחר מדי אמר יצחק שלטים, הבחור מת, חבל שמת, היה לו עתיד גדול. שום כח בעולם לא היה שובר אותו. חצי מהסחורה של צרפת עברה דרך היד שלו, לא פותח חבילות ולא שואל שאלות. אני חושב שנשאר לו רק בן דוד אחד במיאמי, כן אני יודע השיב שאול, מוני בן דויד. אתה מכיר אותו? נבהל יצחק שלטים, לא אמר שאול, זה דרך חבר. תעזוב אותי ממנו אמר יצחק שלטים, הבן אדם מסוכן, עובד רק עם קולומביאנים, בכלל שכח מאיפה שהוא בא. אני לא מתקרב אליו מקילומטר, אפילו דויד היה שומר מרחק ממנו, והוא היה הבן דוד שלו. שאול לא סיפר לאף אחד את מה ששמע מיצחק שלטים, ורק בשיחה פרטית עם דויד הבהיר לו שהוא יודע הכל. אני לוקח אותך לרופא מיוחד, אמר לו שאול גם לרופא וגם לרב שלי ברמלה, שיוציא ממך את כל העין הרעה. הרופא היה אחד הלקוחות של שאול, קנה הרבה לבן ולפעמים גם חום. דויד סיפר לרופא הכל, על החיידק שפגע לו בכבד, על הרפואות שהוא לוקח, על כל מערכת הבדיקות שעבר. אז ממה אתה מנסה למות? התלוצץ הרופא, מהמחלה או מהתרופות. דויד הסתובב לשאול, פניו הרכות השתנו, תגיד לי, הרופא הזה חשוב לך? ככה, השיב שאול, פניו של דויד הפכו נוקשות, אם אתה עוד פעם מדבר אלי ככה אמר לרופא, אני פותח לך את הבטן מלמטה למעלה מוציא לך את כל המעיים על השולחן, וחותך לך את הכבד, אתה רוצה לנסות אותי? פניו של דויד היו מכוסות בזיעה קרה מהמאמץ. אבל גם שאול וגם הרופא ידעו שהוא איננו מתלוצץ, הסיבה היחידה שאתה עדיין חי, זה הכבוד שלי לשאול. שאול הבחין בלובן המתרחב על פניו של דויד ומיהר להוציא אותו מהחדר. דקות ארוכות ישב דויד על המושב במכוניתו של שאול, מנסה לחדש את הספקת האוויר בריאותיו. עכשיו אני יודע מי אתה אמר שאול ברכות, גם נמר חולה נשאר נמר. אני חושב שאני אחפש דרך להשאיר אותך חי. הרבה רופאים כבר ניסו את זה, חייך דויד, אני לא מפחד למות, רק לא רוצה למות ככה חלש ומסכן וחי משאריות. הוא

השעין את ראשו על כרית המושב ועצם את עיניו

ברכת הרב

הביקור אצל הרב ברמלה היה שונה, הרב הזקן ישב בחדרו הקטן, לבוש חליפה שכבר ראתה ימים טובים יותר, זקנו לבן ועור פניו קמוט, אצבעות ידו הימנית היו מוכתמות בכתמי ניקוטין, הקיר מאחוריו היה מכוסה בספרי קודש וגמרא, דויד מיהר לחבוש את הכיפה שהושיט לו שאול, אווירה של קדושה שררה במקום. הרב הרים את עיניו, עיניים חדות וחודרות, שלא התאימו כלל לגילו המופלג, שלום לכם, בירך, שאול מיהר ונשק את ידו של הקשיש, הרב הניח את ידו על ראשו של שאול, ובירך אותו. ומי זה? שאל הרב? דויד, הציגני שאול בשמי הראשון, הוא צריך ברכה מיוחדת, "אתה מאמין בתורת משה"? שאל הרב, "ושומר מצוות"? מאמין בל הלב, ענה דויד, אבל לא יוצא לי לשמור כל כך על המצוות. הרב בחן את פניו של דויד דקות אחדות, "יש עליו קללה", אמר הרב לשאול. הרב החליף את נושא השיחה, תשתו תה?, תה טוב עירקי. הנהנתי בראשי, בחור צעיר נכנס לחדר נושא מגש עם כוסות תה, עלי נענה צפו בתה וריח מנטה עמד באוויר. דקות ארוכות עברו בשתיקה, ישבו ולגמו את התה, רק לאחר שהונחו הכוסות הריקות על מגש המתכת הקטן, קם הרב, הניח את ידו על ראשו של דויד ומילמל ברכה ארוכה, הושיט לדויד קלף קטן ואמר, "אתה צריך לאכול את הקלף, את כולו חתיכות חתיכות. דויד הכניס את הקלף לכיסו, כמה לשלם לו? שאל את שאול, אל תיתן לו כסף, תן בחוץ לעוזר שלו, ענה בלחישה שאול. כל הדרך חזרה ישב דויד בשקט, הברכה התחילה לעבוד, הודיע לשאול, אני מרגיש יותר חזק. אני אף פעם בחיים לא אשכח לך על מה שעשית בשבילי היום. עזוב, אמר שאול, אנחנו עושים את העבודה שלנו והוא שומר עלינו מלמעלה. הברכה של הרב תהיה הסיבה הטובה ביותר להבריא חשב דויד, יאני, נס. עבריינים אוהבים ניסים, ודויד כבר התחיל את שלו. הוא המשיך ללכת ל"טיפולים רפואיים", למעשה התחיל ללכת למכון כושר לקח סטרואידים ואימץ לעצמו תיסרוקת חדשה, גם השימוש במיטת השיזוף של המכון עזר. בשכונה הרגישו, גם שאול הרגיש דויד הפסיק לסחוב את רגליו, גבו התיישר, "חוזר לו הצבע לפנים" אמרו. לאחר שבועיים ביקש דויד משאול שיסדר לו ביקור שני אצל הרופא. הרופא אפילו לא זיהה את דויד והיה המום מהשינוי העצום שעבר, הוא רשם לדויד סידרה של בדיקות, מהמחלה לא נשאר זכר. בהתרגשות, חיבק דויד את שאול, הצלת את חיי, יא אחי. אני חוזר לצרפת לזמן קצר, יש לי שם כמה עניינים לסגור. ככה, אמר שאול, חזר הנמר. דויד חיכה לרגע הזה כבר הרבה זמן, רובין הוד או דויד הוד, הגיע

עניינים של כסף

הימים היו ימים קשים עבור שאול וחבריו בדרום תל אביב, הזונות שעבדו בתחנה המרכזית הפסיקו לשלם דמי חסות. אחת שסירבה לשתף פעולה הוכתה קשות על ידי חברי המאפיה הרוסית שהלכה והשתלטה, המסחר בסחורות גנובות עבר כמעט לחלוטין לידיהם, והם היו מוכנים לשלם מחיר גבוה יותר עבורן, גם שוק הסמים עבר לידיים רוסיות. מאריות הפשע של תל אביב הפכה הכנופיה של שאול לדגי רקק, אפילו המשטרה כמעט ואיבדה בהם ענין. עד שקרה השוד הגדול, שוד חנות התכשיטים של האחים מיכאלוב הפך לנושא השיחה העיקרי במשטרת תל אביב, וכך גם בדרום תל אביב. המשטרה, העיתונות וכמובן עולם הפשע, ידעו שחנות התכשיטים של האחים מיכאלוב הייתה הכיסוי של המאפיה הרוסית בתל אביב, רוב היהלומים הגיעו ישירות מרוסיה. לא היה עבריין אחד בתל אביב שהיה מוכן להתקרב לחנות עם כוונות רעות. אבל ביום שישי, ממש לפני הסגירה, אדם בודד, פניו מכוסות בכובע גרב, מצוייד באקדח וברימון יד שנצרתו נישלפה, נכנס לחנות, נעל את הכפתור הפנימי והסיט את הווילון כדי שיכסה את הדלת. ניגש לכספת החנות ובנימוס דרש את כל המזומנים, הוא העביר את רימון היד לידו של הקופאי בצרוף הצעה לא לעזוב את הידית, הודה בנימוס על שקית הכסף, ונעלם בשדרה. מסיבות ברורות החנות לא הייתה מצויידת במצלמות, ורק כפתור החרום של מערכת האזעקה התריע על שהתחולל בחנות. חברת האזעקה התקשרה במהירות למשטרה. זו טעות, חשב סמל המשטרה שקיבל את ההודעה, אף פושע בעיר לא מספיק מטומטם כדי לשדוד את קן הצרעות הזה. הקופאי חיכה למפרק הפצצות מחוץ לחנות, הרימון היה חי, הודיע לו החבלן. האחים מיכאלוב הודיעו למשטרה שהנזק היה קטן, רק מספר שקלים והוסיפו שאינם מתכוונים לדרוש פיצוי מחברת הביטוח. מחכים ימים קשים החליטו במשטרת תל אביב. זו הייתה התגרות ישירה, ונראה שזו התחלת מלחמת כנופיות. איש לא האמין אפילו לרגע אחד, שהסכום שדווח הוא הסכום האמיתי. "מי ששדד את החנות, לקח את כל הכנסות השבוע של החנות וגם את כל ההכנסות הנוספות שהיו". הודיעה מחלקת החקירות, לאחר הצצה לחשבון הבנק של העסק. מישהו דפק מכה, אמרו בדרום תל אביב. דויד ושאול נסעו לבקר את הרב. תעצור לרגע בצד, ביקש דויד, מה קרא? נבהל שאול, אתה עוד פעם מרגיש לא טוב. דויד הגיש את השקית החומה לשאול, זה החלק שלך, חלק? אמר שאול והציץ לתוך השקית, חצי מיליון דולר הציצו אליו בחזרה. וואלה משוגע, אתה דפקת את המכה על הרוסים, דפקנו, ענה דויד, זה החלק שלך, אם שאול היה רק יודע כמה כסף היה שם באמת. מה עכשיו שאל שאול? הולכים על "לבן", הולכים בקומבינה ענה דויד. אומרים שאם האוכל בא התאבון, וככה זה גם בכסף. שאול הסכים, שמועה עברה בעיר, מתבשלת עיסקת סמים גדולה. כל פושר קטן ברחוב שמע על זה. ישר מקולומביה, כמה שאתה רוצה, בחצי מחיר, זימרו האנשים של שאול. האיש של הקולומביאנים כבר יושב במלון דן. אם רוצים הצגה טובה, צריך שחקנים טובים. דויד מצא אותם במועדון תיאטרון מקומי. כל זמן שיש אנשים שחולמים לההפך לכוכבי קולנוע, יהיו מועדונים כאלה. דויד בחר בקשוחים ביותר, צריך שישה ניצבים למבחן מסך, הוא אמר. הטובים גם יקבלו תפקיד. דויד הכיר את הסוג שלהם, הם היו מוכנים לעשות זאת אפילו בחינם, אבל עבור מאתיים דולר ליום הם אפילו לא שאלו שאלות. הסוויטה במלון הייתה יקרה, אבל זה היה חלק מהתפאורה. על השולחן היו מונחות שתי שקיות של קילו לבן, אמיתי. מאה אלף דולר שוכבים על השולחן, קיטר שאול. הניצבים היו מפוזרים בחדר, הבליטה הקטנה בצד השמאלי של הז'קט של כל אחד מהם לא השאירה מקום לדמיון. ליד הדלת עמד ניצב נוסף, בן אדם מפחיד, אמר שאול, אתה בטוח שהוא באמת שחקן? תצא אמרתי, הרוסים עומדים להגיע, ואת הפנים שלך הם כבר מכירים. הראשון נכנס היה יאנוש והוא לא בא לבד. הניצבים בדקו אותם, ממש כמו בסרטים, הם העבירו ידיים על המכנסיים של המבקרים, פתחו את הזקטים, וסימנו לדויד, נקיים. העיניים של הרוסים היו נעוצות בשקיות הניילון השקופות שהיו מונחות על השולחן. דויד במכנסי גינס וזקט ספורטיבי, התנהג כמארח מושלם, תשתו משהו? לא תודה אמר יאנוש, הכרתי אותו, הייתה לו כתובת קעקע על גב ידו, פרצוף של ליצן, גם רוזה הזונה שכמעט איבדה את חייה בתחנה המרכזית, זכרה את הליצן. ישר לעסקים, חייך דויד, הסחורה על השולחן תבדקו. בסרטים תמיד מוציאים סכין, דוקרים את החבילה, ומקרבים לאף, לרוסים הייתה שיטה אחרת. הם לקחו דוגמא מתחתית השקית, וערבבו בבקבוק קטן. כמה לקילו? שאל יאנוש, כמה קילו ענה דויד. ניקח את התאומים האלה, ענה יאנוש, הניח מאה אלף דולר על השולחן ונייד קטן, נשמור על קשר. אם זה נקי, כדאי שתכין הרבה, הוסיף הרוסי השני. שאול יצא מחדר השינה, מצחו נוטף מזעה. שילמנו לניצבים ואמרנו שנישמור על קשר, הייתם טובים הוסיף שאול. אחרי הקומבינה, אני חוזר לצרפת, הזכרתי לשאול. הנייד צלצל, המסעדה הקטנה רחוב אחד לפני בנין בורסת היהלומים, שבע בבוקר, אמר הרוסי

קומבינה

ישבתי ולגמתי את כוס הקפה, קפה דלוח וכמעט פושר, בשעה שלוש לפנות בוקר לא היו לי ציפיות גדולות, שמחתי שמצאתי את המסעדה הקטנה הזאת בכלל, בחוץ הגשם זלף והרטיב את המדרכה המלוכלכת של אזור התעשיה הישן, שתי זונות ניסו למצא מחסה מהגשם תחת סככת הברזל שכיסתה את הכניסה למסעדה. דרך הזכוכית המלוכלכת של החלון יכולתי לראות את הרמזור המקולקל שהבהב בצהוב, כמו מזהיר את הנהגים הבודדים בשעה מאוחרת זאת, מפני הכניסה לרחוב. רק רחוב אחד הפריד בין מקום ששכוח אל זה, לבנין בורסת היהלומים, ישבתי רגוע, היו לי ארבע שעות להרוג לפני שחיי ישתנו, ישבתי ונפרדתי מדויד מנדוזה, זה אני, בעוד ארבע שעות אהיה אדם אחר, חשבתי שבזמנים כאלה, אדם יושב ומעביר את כל חייו בזכרונו, אבל לא ראיתי שום סיבה לעשות זאת. הרמתי את ידי והמלצר הערבי התקרב, צלחת חומוס שתי פיתות ועוד כוס קפה. שבתי והבטתי בחלון הזכוכית, בחוץ חנתה האסקורט הישנה שלי, היינו חברים טובים אני והאסקורט, אבל היא כבר הייתה חלק מהעבר ממנו אני נפרד הלילה. העברתי בזיכרוני את תכולת המכונית, המזוודה הישנה בתא המטען שהכילה את כל בגדי הישנים והתיק הרפואי של דויד מנדוזה. על המושב המכונית הקידמי, בצורה מסודרת ואגודים בגומייה אדומה, כל התשלומים שהגיעו בשבוע האחרון. התבוננתי בה כאדם הניצב לפני מצבה של חבר. ניפרדתי ממנה וממני. הזמן חלף במהירות, אור הבוקר האפור החל להעיר את הרחוב והתנועה הלכה וגברה. המסעדה הקטנה שהייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה התעוררה לחיים, קהל צעיר של עובדי מוסכים זרם פנימה, מנסה למחוק את שרידי הלילה. ריח של ביצים מטוגנות מילא את המקום, ידעתי שלא אצטרך לחכות הרבה, העברתי את ידי על פני, הלילה הארוך העלה עליו זיפי זקן נוקשים והייתי בטוח שכתמים כהים מתנוססים מתחת לעיניי האדומות מחוסר שינה. השעה הייתה שש וחצי בדיוק, הדלת נפתחה, הנכנס היה שונה מקהל הלקוחות של המקום. חליפה כחולה, עניבה כהה ונעליים מבריקות. סימנתי לו בידי והוא התקרב לשולחן, בוקר טוב, אמרתי, מעלה עווית של חיוך על פני, אתה מחפש את דויד? מבט מבוהל עלה על פניו, שב אמרתי בקול מצווה, האיש בחליפה הכחולה התיישב. מי אתה, שאל? אני פה רק בשביל לראות שהכל בסדר, עניתי, הוצאתי את הנייד מכיסי, "הוא כאן והוא לבד", ראיתי איך פניו נרגעות. ידי השמאלית נשארה מתחת לשולחן, אני מחזיק ביד אקדח עם משתיק קול, אמרתי לחליפה הכחולה. תשאיר את התיק על הריצפה וכנס לשירותים שמאחוריך, מילה אחת או תנועת יד מיותרת ואתה מת. הצבע אזל מפניו והפך את פרצופו למסכת שנאה מתוחה ומבריקה. מבטי שכנע אותו לזוז במהירות, קמתי אחזתי בידית התיק, וחציתי את הכביש במהירות. ממהר לבנין בורסת היהלומים. כרטיס האורח שהצמדתי לחזי, הקנה לי כניסה מהירה. מאחורי שמעתי קללות ברוסית, שמירה חזקה יש בבית היהלומים. עליתי במעלית לקומה השלישית וניכנסתי לשרותים, התגלחתי בקפידה, הם רגילים לראות אנשים מתגלחים בשרותים בבורסת היהלומים. ריססתי את צדעי ראשי בצבע כסוף והרכבתי על חוטמי זוג משקפיים. באחד התאים, התחלתי לפשוט את בגדי. כל הליילה ישבתי במסעדה עם כפל בגדים, מתחת לחולצת הגולף הייתה חולצה לבנה וזוג מכנסיים כהה מתחת למכנסי הג'ינס הרחבות. בזוג מספריים קטנות התחלתי גוזר את הבגדים שהורדתי מעלי, שוטף אותם באסלת השרותים. לא משאירים מזכרות אמרתי לעצמי. כל מה שנותר לי לעשות, היה להרכיב על שפתי העליונה את השפם הקטן, ולענוב את העניבה. את תיק הכסף הכנסתי לתוך שקית בד כחולה. השומר בכניסה אסף את תג האורח שלי, הייתי על המדרכה בחוץ. מישהו הזמין משטרה למקום, כנראה היה ניסיון כניסה לא חוקי לבורסת היהלומים, המשכתי, זה לא היה הענין שלי. המשקפיים והשפם

נשרו כבר בדרך, את העניבה הכנסתי לכיס

טופז

חזרתי לשדה התעופה, ניכנסתי דרך דלת המטענים, הז'קט הכחול ותג העובד עשו את שלהם, אף אחד לא שאל שאלות. שורת הנוסעים הייתה ארוכה, חותמת כחולה בדרכון, וחזרתי לארץ. אותה המולה רגילה, לא היו לי שום מזוודות לחפש, רק אני ותיק הנסיעות הקטן. התפטרתי, במילא לא אהבתי את העבודה הזאת, שמחתי אפילו להחזיר להם את תג העובד והז'קט. גרושים היה הצעד הבא שלי, זה דבר קל אמר הטוען הרבני,"אם אתה מוכן לוותר על כל הרכוש", וותרתי. רופאים פלסטים לא שונים מאף אחד אחר, כולם אוהבים כסף ומזה היה לי הרבה. אהבתי את הפנים החדשות שלי, אהבתי גם את המכונית החדשה. אהבתי כמעט הכל, רק את השם שלי לא אהבתי. נכנסתי למשרד הפנים רק באתי לקחת טפסים, אפילו שם חדש לא בחרתי. מה אני יכולה לעזור לך? שאלה הפקידה, הקול הזה היה שייך לפנים היפות ביותר שראיתי. על התג שענדה היה שם, תמי טופז. שם יפה אמרתי, טופז אבן השמש, אהבתי. באתי להחליף שם, היא עזרה לי למלאות את הטפסים, בדרך כלל אתה צריך למלאות את הטפסים לבד העירה, ומה רע בשם הישן? אני לא מתחבר אליו עניתי, שם זר. והשם חדש? שאלה. אפשר להשתמש בשם שלך, טופז? היא חייכה, גם אני חייכתי כאשר הסכימה להפגש איתי לארוחת ערב. היא אוהבת לדבר טופז ואני אוהב להקשיב. היו

הרבה ארוחות ערב והיו גם דברים אחרים, יצאתי לחפש כסף ואהבה, מצאתי את שניהם