דרך ארוכה עבר צדוק עד שזכה לעסק משלו. שנים ארוכות עבד אצל רחמים הטורקי, קולה גרעיני דלעת בתנור, ממליח את גרעיני החמניות אותם גרעינים שחורים וארוכים, מיבש את גרעיני האבטיח על נייר עיתונים ישן שפרס על הגגון הקטן. בעל הבית, רחמים הטורקי, קמצן גדול היה, עצלן וקמצן. זה שנים לא קלה גרעינים בעצמו, שנים שלא קם בבוקר השכם ורץ כדי לקנות סחורה, את העבודה הזאת השאיר לצדוק, גם שנים לא שילם לצדוק את שכרו המלא. מדי שבוע היה מוצא סיבה להוריד משכרו, מדי שבוע היה מוריד "מעשר" ממשכורתו של צדוק, בטענות שונות ומשונות. "לא עבדת השבוע מספיק קשה" היה אומר, וצדוק היה שותק, "חסר סחורה במחסן" והיה מוריד מעשר, וצדוק היה תמיד שותק. בפינקס קטן היה רושם את כל הסכומים שרחמים היה מוריד משכרו ושם את הפינקס מתחת לכרית ראשו. פעם שאל אותו אחד מחבריו למשמעות מעשיו, צדוק השיב לו "חשבון זה חשבון". ביום בו מילא צדוק את הדף האחרון בפינקס, ישב וסיכם את כל הכספים שעשק אותו רחמים הטורקי, עשה לעצמו כוס קפה אחרון ועזב את הדירה הקטנה מזוודה בידו. בדרך עצר בחנות הגרעינים הסגורה אותה נעל רק לפני מספר שעות, פתח את הדלת והזיז את השולחן שעמד על הבלטה, אותה הבלטה שמתחתה היה מחביא רחמים הטורקי את כספו. הוציא את קופסאת הכסף הקטנה, ספר במדויק את הסכום שלקח, והניח במקומו את הפינקס הקטן, סגר צדוק את הדלת בקפידה, לא שוכח לנשק את המזוזה כהרגלו, מיהר ועבר את הכביש לצידו השני, מחכה לאוטובוס שיקח אותו לעתיד לא ידוע. הרחוב היה עדין חשוך, רק בחנותו של יעקב הירקן דלק האור. חבל ששכח לכבות את האור, אמר לעצמו צדוק והתקרב לחלון הראווה של הירקן. במרכז החנות, עדין בקבוק בידו שכב הירקן, הוא שכב בתנוחה שרק בר מינן יכול לשכב כך. רעדה עברה בגופו של צדוק, הוא רצה לברוח מהמקום, אך מצפונו לא נתן לו. החליט להזעיק את אשת הירקן, אני חושב שהוא מת אמר, אלוהים ישמור, "מת?" אמרה לו אשת הירקן, הלוואי, אבל אולי תפתח קודם את החנות ותבדוק אותו? לפני שנקרא למשטרה, שלא יהיו לי בושות מהשיכור הזה. "זה כבר לא עניין שלי ניסה צדוק לסרב", תשמע, אמרה אשת הירקן, עם הוא מת, אני נותנת לך את כל החנות עם כל הירקות הרקובים שלה בחצי שכר דירה. עיסקה זו עיסקה השיב צדוק, לקח מידיה את מפתחות החנות והלך לבדוק. יעקב הירקן הפולני היה מת וידו עדין אוחזת בבקבוק הוודקה, כל כך חזקה הייתה אחיזתו בבקבוק, שבסוף לא נותרה ברירה אלא לקבור אותו עם בקבוק הוודקה ביד. אישתו של הירקן תבדל לחיים ארוכים, כל כך שמחה לקבל את פוליסת ביטוח החיים שעשה. מיהרה להשכיר את חנות הירקות לצדוק בחצי חינם, נתנה לו את המפתח, נשקה על לחיו, ועפה פרחה לה לאמריקה הרחוקה. ימים ארוכים עמל צדוק בניקוי וצביעת החנות, קירצף את המרצפות הישנות עד שעלה ברק מתוכם, צבע את החנות הקטנה, שלוש פעמים בצבע כחול להבריח רוחות רעים ואת עין הבישה, וכל מה שנשאר מיעקב הירקן, רק את ריח הוודקה לא הצליח להרחיק. הוא העמיד שורה ארוכה של חביות עץ צבועות, מבריקות, לאורך הקיר. מלאות גרעינים בוטנים וכל מיני פיצוחים שאחינו בני ישראל כל כך אוהבים לקנות לערב שבת. בצידה השני של החנות התנוססו על מדפים צימוקים וכל מיני פירות יבשים, במרכז החנות בנה צדוק דוכן קטן עם משקל מנירוסטה מבריק, וסיים בתליית חמסה גדולה מעוטרת בעיין כחולה. כל אותו זמן היה רחמים הטורקי עומד מעבר לכביש ומקלל, את צדוק, את האלמנה שהשכירה לו את החנות, אפילו את יעקב הירקן תהיה נישמתו השיכורה צרורה בצרור החיים קילל. בסוף השכיר את החנות לסנדלר וחזר לאיסטמבול, שמעתי נהיה הסוחר הכי גדול לפיסטוק חלבי, שמעתי אפילו צדוק קונה ממנו. מה לעשות? פיסטוק זה דבר חשוב, וואלה חשוב
