תמיד הייתי דלוק על תקווה, אולי בגלל שהייתה הזיון הראשון שלי, אולי בגלל העיניים הירוקות שלה. כל מה שאני יודע, זה שהקייץ האחרון שלי לפני הגיוס לצה"ל, היה הקיץ היפה ביותר בחיי. בבקרים בילינו בים, בערבים, לא החמצנו אף אחד מהדיסקוטקים בדרום תל אביב, אכלנו בסטקיות הטובות של העיר ולא רשמו לנו חיסור באף מסיבה שארגנו החברה.
מי שכמעט קלקל את הכל, היה האח הקטן של תקווה. המניאק הקטן שהיה בכסח כל הזמן עם תקווה, והיה שרוט קצת בשכל, הוא איים שיספר הכל לאמא של תקווה, זו שהכינוי שלה בשכונה היה "קריזה", כמו שתקווה הייתה מפורסמת בחזה הגדול שלה, הייתה האם מפורסמת בפיוז הקצר שלה ובקריזה שתפסה בכל פעם שבתה תקווה נעלמה מתחום ראייתה. סיפורי אימה על התפרצויות הזעם שלה עברו בשכונה מפה לאוזן. אחד הסיפורים המפורסמים היה, שפעם תפסה את בתה מהלכת יד ביד עם בחור, הבחור מהלך עד היום הזה עם יד מעוותת, זכר לפגישה עם האם הקטלנית. האח הקטן, יעקב כולם קראו לו יקי, חוץ ממני, אני קראתי לו קקי, איים שאם לא ניתן לו כסף לקנות אופניים, הוא יספר לאמו, שתפס אותנו מזדיינים במרתף הבנין. בקיצור סחטן !!! הרעיון הראשון שבא לי היה להטביע אותו בירקון, אבל לא נראה היה לי שתקווה תסכים לשתף פעולה. והאמת, שבאמת היינו מזדיינים במרתף. איך לא, וועד הבית הכין את המרתף לזמן מלחמה, והיה חבל לא להשתמש במיטות השדה, שהוכנו לזמן חרום. בעודי מהרהר באפשרויות איך לטפל באח הסחטן, הרגשתי יד כבדה מונחת על כתפי, וואלה נבהלתי, תגיד לי יא יוסף, זהו, עכשיו אני מת, זה היה קולה של "קריזה" האמא של תקווה, תגיד אמרה במבטא מרוקאי כבד, שמעתי אתה מסתובב עם הבת שלי. הברכיים התחילו לרעוד לי, גם הראייה קצת התערפלה לי. כן אמרתי, היא בקשה עזרה, כדאי שנדבר בצד, שאף אחד לא ישמע. מזל מהשמיים שאני יודע לחרטט, על תכעסי, הבת שלך נשמה טובה, גילתה שהבן הקטן שלך יעקב, מעשן במרתף, לא רק מעשן, מעשן ביום שבת. אפילו לקחה אותי למרתף שאראה בעצמי. הבת שלך נשמה טובה, לא רצתה לעשות לך עוגמת נפש, את יודעת הבושה. על מה שהתרחש בביתו של הסחטן הקטן, שמעתי ממקור שני, כלומר תקווה. האם נכנסה לביתה, נעלה את הדלת, נגשה אל האח הקטן שהיה שקוע בתוכנית טלוויזיה, ללא הכנות מוקדמות, נתנה לו סטירה שהעיפה אותו אל הקיר. המום לחלוטין, ניסה הקטן למחות, מה אתה עושה במקלט? טרח, עוד סטירה. יוסף ותקווה ראו אותך מעשן במרתף. זעמו של הסחטן בער בו, ומה הם עשו שם? הזדיינו!, טרח עוד סטירה.- עברו כמה שעות, דפיקה קלה בדלת, האח הקטן. סימני המכות עדיין על פניו. חוסך שבטו שונא בנו, האמא של תקווה כנראה מאמינה רצינית בענין.טוב שחקת אותה, אמר הסחטן, עכשיו נראה אותך מיישר את זה. האמא שלי רוצה לשלוח אותי למוסד דתי, הפחד נראה בעיניו. למחרת הופעתי בביתה של האם, טוב קצת שיקשקתי. השם ישמור, עשינו טעות. גיליתי מהילדים ברחוב שילד אחר השפיע לרעה על בנה ושכנע אותו לעשן, ואני כבר טפלתי בענין הילד הזה, יותר טוב שלא תשאלי איך, ויקי הוא כמעט חף מפשע, למעשה הוא כמעט מלאך. ואני כל כך מרגיש רע שהאשמתי אותו, שאני רוצה לתת לו את האופניים הישנות שלי במתנה, כדי שלא יעיק הענין על מצפוני לרעה, האם נישקה אותי על שתי לחיי. הקייץ עבר, אני התגייסתי לצבא, תקווה המשיכה את לימודיה בסמינר למורות, פנינו איש איש לדרכו, ורק אני ויקי נשארנו בקשר ועם הזמן הפכנו לחברים
מי שכמעט קלקל את הכל, היה האח הקטן של תקווה. המניאק הקטן שהיה בכסח כל הזמן עם תקווה, והיה שרוט קצת בשכל, הוא איים שיספר הכל לאמא של תקווה, זו שהכינוי שלה בשכונה היה "קריזה", כמו שתקווה הייתה מפורסמת בחזה הגדול שלה, הייתה האם מפורסמת בפיוז הקצר שלה ובקריזה שתפסה בכל פעם שבתה תקווה נעלמה מתחום ראייתה. סיפורי אימה על התפרצויות הזעם שלה עברו בשכונה מפה לאוזן. אחד הסיפורים המפורסמים היה, שפעם תפסה את בתה מהלכת יד ביד עם בחור, הבחור מהלך עד היום הזה עם יד מעוותת, זכר לפגישה עם האם הקטלנית. האח הקטן, יעקב כולם קראו לו יקי, חוץ ממני, אני קראתי לו קקי, איים שאם לא ניתן לו כסף לקנות אופניים, הוא יספר לאמו, שתפס אותנו מזדיינים במרתף הבנין. בקיצור סחטן !!! הרעיון הראשון שבא לי היה להטביע אותו בירקון, אבל לא נראה היה לי שתקווה תסכים לשתף פעולה. והאמת, שבאמת היינו מזדיינים במרתף. איך לא, וועד הבית הכין את המרתף לזמן מלחמה, והיה חבל לא להשתמש במיטות השדה, שהוכנו לזמן חרום. בעודי מהרהר באפשרויות איך לטפל באח הסחטן, הרגשתי יד כבדה מונחת על כתפי, וואלה נבהלתי, תגיד לי יא יוסף, זהו, עכשיו אני מת, זה היה קולה של "קריזה" האמא של תקווה, תגיד אמרה במבטא מרוקאי כבד, שמעתי אתה מסתובב עם הבת שלי. הברכיים התחילו לרעוד לי, גם הראייה קצת התערפלה לי. כן אמרתי, היא בקשה עזרה, כדאי שנדבר בצד, שאף אחד לא ישמע. מזל מהשמיים שאני יודע לחרטט, על תכעסי, הבת שלך נשמה טובה, גילתה שהבן הקטן שלך יעקב, מעשן במרתף, לא רק מעשן, מעשן ביום שבת. אפילו לקחה אותי למרתף שאראה בעצמי. הבת שלך נשמה טובה, לא רצתה לעשות לך עוגמת נפש, את יודעת הבושה. על מה שהתרחש בביתו של הסחטן הקטן, שמעתי ממקור שני, כלומר תקווה. האם נכנסה לביתה, נעלה את הדלת, נגשה אל האח הקטן שהיה שקוע בתוכנית טלוויזיה, ללא הכנות מוקדמות, נתנה לו סטירה שהעיפה אותו אל הקיר. המום לחלוטין, ניסה הקטן למחות, מה אתה עושה במקלט? טרח, עוד סטירה. יוסף ותקווה ראו אותך מעשן במרתף. זעמו של הסחטן בער בו, ומה הם עשו שם? הזדיינו!, טרח עוד סטירה.- עברו כמה שעות, דפיקה קלה בדלת, האח הקטן. סימני המכות עדיין על פניו. חוסך שבטו שונא בנו, האמא של תקווה כנראה מאמינה רצינית בענין.טוב שחקת אותה, אמר הסחטן, עכשיו נראה אותך מיישר את זה. האמא שלי רוצה לשלוח אותי למוסד דתי, הפחד נראה בעיניו. למחרת הופעתי בביתה של האם, טוב קצת שיקשקתי. השם ישמור, עשינו טעות. גיליתי מהילדים ברחוב שילד אחר השפיע לרעה על בנה ושכנע אותו לעשן, ואני כבר טפלתי בענין הילד הזה, יותר טוב שלא תשאלי איך, ויקי הוא כמעט חף מפשע, למעשה הוא כמעט מלאך. ואני כל כך מרגיש רע שהאשמתי אותו, שאני רוצה לתת לו את האופניים הישנות שלי במתנה, כדי שלא יעיק הענין על מצפוני לרעה, האם נישקה אותי על שתי לחיי. הקייץ עבר, אני התגייסתי לצבא, תקווה המשיכה את לימודיה בסמינר למורות, פנינו איש איש לדרכו, ורק אני ויקי נשארנו בקשר ועם הזמן הפכנו לחברים
