אדי היה ילד טיפוסי לשכונות דרום תל אביב, בית הספר לא היה המקום המעניין ביותר בחייו, למעשה, אדי לא אהב את בית הספר. זה היה הדדי, גם מורי בית הספר לא אהבו את אדי. הם לא אהבו את שערו הארוך, לא את בגדיו הממורטטים, אפילו את העובדה שאדי לא פחד משום אדם לא אהבו. הוא היה מופיע לבית הספר כל יום, לומר את האמת, כמעט כל יום, הוא לא הפריע בכיתה, לא השתתף בשיחה עם המורים ככל שאר הילדים.הוא חי בשביל ההפסקות, ההפסקות, זה היה הזמן של אדי, כדור רגל, כדור סל, אדי היה מתעורר לחיים, ושוב, שב ודועך עד להפסקה הבאה. גם האוכל של אדי היה שונה, היו בתיקו שתי פיתות עירקיות ענקיות, מלפפונים חמוצים וצלוחית רוטב חריף, תמיד היה לו מספיק כדי להציע לחבר רעב. פעם הזמין אותנו לביתו בשבת, זה היה צריף רעוע השוכן על גבול יפו העתיקה, קרוב לשכונות הערבים.עד לאותו יום אף פעם לא התרחקנו כל כך רחוק מהבית. ההליכה לביתו של אדי לקחה כחצי שעה, הוא התגורר בבית אחיו, הוריו נשארו במרוקו הרחוקה. יד אישה לא נגעה בבית זה שנים רבות. אדי ואחיו היו היחידים שהתגוררו בצריף, והנקיון לא היה הצד החזק שלהם,למרות שניסו לשמור עליו ככל שיכלו. אחיו של אדי, עובד מנוף בנמל אשדוד הרחוקה, היה עוזב את הבית בטרם יום. אדי היה צריך להתעורר לבדו ולהכין את עצמו לקראת היום החדש. לקראת סוף שנת הלימודים חשו החברים בשינוי עצום שעבר על אדי, הלבוש החדש שלו, מעיל העור השחור, תספורתו הקצוצה, ובמיוחד הרגשנו, שאדי הולך ומתרחק מאתנו. היו לו חברים חדשים, חבורה רעשנית ותוקפנית שגרמה גם לנו להתרחק מאדי, לאחר זמן מה חדל אדי להופיע בבית הספר. יום אחד הופיעו שוטרים בבית ספרנו, הם חיפשו את אדי. הסיפור עבר מפה לאוזן, אדי הצטרף לכנופית פורצים שהתמחתה בפריצות לבתי עסק קטנים בדרומה של העיר. לא עבר זמן רב והמשטרה ליקטה את חברי הכנופיה, עקב גילו הצעיר והעובדה שגדל ללא הורים, נשלח אדי למוסד לעבריינים צעירים, אצלנו בשכונה קראו למקום הזה החברה "חממה לפיתוח עבריינים". הרבה זמן לא שמענו ממנו, אחיו עזב את הצריף הישן ועבר להתגורר בדירה שכורה הרחק מהשכונה שלנו. שכחנו מאדי, עד לאותו יום בו ראינו את תמונתו בעמוד הראשון של העיתון. לא, זה לא היה סיפור על פשע, זה היה סיפור על בחור שסיכן את חייו והציל ילדה שנפלה אל תוך באר עזובה, כן, זה היה אדי, לאחר תלאות רבות, קיבלנו את מיספר הטלפון שלו ממערכת העיתון. אדי ששמח לשמוע את קולנו הזמין אותנו לביתו, כל החברה הגיעו, דירה קטנה במרכז העיר, הרחובות היו מרוצפים, הייתה גינה קטנה, כל כך שונה מהשכונה בה גדל אדי, את הדלת פתחה לנו אישה כבדת משקל, חייכנית, אדי שישב בסלון, קם כדי לקבלנו, התחבקנו, שמחים לראותו. הוא נראה קצת שונה. זקן קצרצר, מכנסיים כהות וחולצה לבנה, אבל מבטו לא השתנה, אותו מבט ישיר נטול כל פחד, זכרתי את המבט הזה. "שבו חברה", אמר, "אני שמח לראות אתכם אחרי כל כך הרבה זמן", האישה כבדת המשקל הגישה לשולחן מגש בורקס וקערת גרעינים שחורים. התיישבנו, דקה של שקט, קשה להתחיל שיחה אחר כל כך שנים, הראשון שפצה את פיו היה מיקי, "ספר מה עבר עליך בשנים האחרונות?" אדי היה מרוכז בפיצוח הגרעינים השחורים כאילו חייו היו תלויים בביצוע המשימה הזאת, נו, לא וויתר מיקי. אדי הרים את עיניו, וסקר את כולנו, "כולכם יודעים על המוסד, המוסד לעבריינים צעירים", החל אדי לספר בקול נמוך, "אתם גם זוכרים איך הגעתי לשם?" הנהנו בראשנו. "כולם שם היו עבריינים קשוחים", המשיך לספר, זה גזע אחר, כבר ביום הראשון שלי במוסד גנבו לי את המזוודה, נשארתי רק עם הבגדים שעלי, ופחדתי אפילו להוריד את הנעליים. למחרת הגיע אחי לבקר, ביקור קצר, הוא אמר לי שאני בושה למשפחה, המשפחה שנשארה במרוקו, הוא אמר שיותר לא יבוא לבקר. הרגשתי שהכל נסגר עלי, זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי. אחד העובדים ניסה להרגיע אותי, שלום שמו, בחור דתי שלמד הוראה והגיע למוסד להתמחות. תהיה חזק אמר לי, "אחרת יאכלו אותך פה חיים", במוסד כמו בכל בית כלא, כל אחד חייב להיות שייך לקבוצה, הקבוצה זה הגב שלך, לבד אתה אבוד. בחדר שלי היו עוד שני בחורים, קצת יותר מבוגרים ממני, האחד סוחר סמים, והשני פורץ מכוניות, כששאלו אותי למה נכנסתי למוסד, אמרתי שעצרו אותי על פריצה, אבל המשטרה גם חושדת בי שיריתי במישהו, אבל זה לא נכון, לא יריתי באף אחד , במוסד כולם מכחישים הכל, במי אומרים שירית? הזכרתי שם של עבריין ערבי שנרצח כמה ימים לפני שנעצרתי, והוספתי שאני בכלל לא מכיר אותו. הסיפור הזה עבר במוסד כמו אש בקוצים, עם ירית במישהו, במיוחד בערבי, זה עושה לך כבוד, אף אחד כבר לא מציק לך, למעשה כל מחפשי הנקמה, כלומר כל העבריינים, באים להתיעץ אתך, אפילו המזוודה שלי חזרה אלי, מישהו החליט שהוא לא רוצה בעיות איתי, לא היה חסר בה כלום. במשחקי הכדור הייתי הטוב ביותר, גם כולם פחדו להתנגש בי, שלא אתרגז. בימי שישי בערב היה מגיע מיפו רב תימני לעשות קבלת שבת, וכנראה שהסיפור עלי הגיע גם אליו. שלום העובד הדתי בא להזמין אותי לערב קבלת שבת, הרב איש נמוך קומה וחביב, היה עורך את קבלת שבת בחדר קטן צמוד לבית הכנסת של המוסד, ומלווה בדברי מתיקה שהביא עימו, הוא הציע שאצטרף לשיעורים שהיה נותן בבית הכנסת , ישנה אווירה של שלווה בבית הכנסת, שונה לחלוטין מאווירת המוסד, חזרתי בתשובה. לאחר מספר שבועות של לימודי גמרא, השיג עבורי הרב אישור מיוחד, לצאת לישיבה ביפו לצורך לימודי קודש. נערי המוסד, גם הם היו מרוצים, עבורם נפתח חלון להעביר הודעות לחבריהם שבחוץ, רוב ההודעות שהעברתי לא היו מקבלות הכשר, אבל היתה להם תמורה, קיבלתי מעמד של כבוד פעם ראשונה בחיי. הרב שהיה מרוצה מהעובדה שהקדשתי את רוב זמני ללימודי קודש, פנה להנהלת המוסד וביקש להעביר את חסות הקטין לידי הישיבה. הנהלת המוסד הייתה שמחה להפתר ממני, העובדה שנאלצו לספק אוכל כשר והיציאות התכופות שלי לרוב שעות היום אל מחוץ לכתלי המוסד, גרמה להם לכל מיני בעיות, הם צירפו מכתב שצורף לתיק הבקשה שנשלח לבית המשפט לנוער הממליץ בכל לב להעביר אותי לרשות הרב והישיבה, הבקשה אושרה, והועברתי לרשות הרב, גם מקום מגורים סידרו לי אצל חברי הקהילה. התפללתי הרבה, התפללתי שיהיה לי הרבה כסף, התפללתי שאחי יסלח לי, למדתי והתפללתי כל הזמן. לבקשתי החל הרב לוקח אותי לקבלת שבת במוסד, השמועה על בואי הביאה לקבלת שבת כמה משוכני המוסד, הם לא באו להתפלל, הם באו לעשות עיסקה, ועיסקה שנעשתה בבית הכנסת, מחייבת, את זה יכול לספר לך אפילו גדול העבריינים. אלוהים חנן אותי בזיכרון מופלא, זכרתי הכל, הודעות בעל פה, פתקאות בכתב, מספרי טלפון, כתובות, הכל. הפכתי לאיש הקשר של קהילת סדום, כל הודעה נימסרה כלשונה, את התמורה הייתי מקבל במזומן ממקבל ההודעה. מפעם לפעם היו אנשי המוסד מתנצלים, ובודקים בכיסי, מעולם לא מצאו דבר. במקום מחבוא, הלך והצטבר לו סכום כסף נאה, מתנת ידם של מקורבי העבריינים. הרב שהיה רואה את קהל המבקרים בבית הכנסת היה שמח, והקהל הלך וגדל. העסק הלך וגדל, התחלתי להלוות כספים למשפחות העבריינים, כספים לצורך עזרה משפטית שהוחזרו בתוספת ריבית ותרומה לרב, שברך אותם. גם חלק מהכספים שקיבלתי הייתי מעביר לישיבה, תרומה ממשפחות הנערים הייתי אומר לרב עבור עבודת הקודש שאתה עושה. חלק מעברייני האזור החלו פוקדים את הישיבה, הם באו לקבל את ברכת הרב להצלחה בעסקים, וכל זה בתיווכי כמובן. מעולם לא שאל למהות העסקים, בירך את כל שודדי העיר, בירך את מוכרי הסמים. מישהו פעם אמר לי "כסף וזהב מטהר ממזרים", וצדק. אפילו אחי סלח לי על התנהגותי הפרועה בעבר, גאה היה באחיו התלמיד החכם. משטרת העיר החלה סובבת באיזור, "יש חשש שריכוז העבריינים באיזור הישיבה עלול לגרום לעליית הפשע" הזהירו את הרב. הם תמיד היו מוזמנים לישיבה, ועוזבים לאחר ברכת הרב. את הכסף הייתי מחביא בבאר ישנה יבשה, ששנים לא הייתה בשימוש. הרב הקשיש, החל להכין אותי לקראת היום בו הוסמך לרבנות, דבר שגרם לשמחה גדולה בקהילה ההולכת וגודלת. חברי, בוגרי המוסד, הלכו והצטרפו לקהילה, "שומרי החומות" קראנו להם. רובם התפרנסו מתרומות בעלי העסקים הקטנים האיזור, שנהנו מהשמירה שהבטיחו שומרי החומות. במשטרה היו אומרים, שהשם "פרוטקשן", יותר מתאים. עסקי התורמים לא סבלו יותר ממכת הפשע שעבר האיזור בשנים האחרונות, קטני האמונה, שסירבו לתרום לישיבה ולי, מיהרו לשנות את דעתם לאחר שזכוכיות חלונות הראווה של עסקיהם נשברו מספר פעמים. בת יחידה הייתה לרב, אלמנה צעירה שאיבדה את בעלה בתאונת דרכים, בת שבע שמה, ואני התאהבתי בבת שבע, התאהבתי גם בבתה הקטנה שהייתה סובבת סביבי, בדימיוני, ראיתי כבר את עצמי כבעל מישפחה, התחלתי להתפלל, והפעם עם כל הלב, והבטחתי לחזור בתשובה מלאה, ואתם יודעים, עיסקה שנערכת בבית הכנסת מחייבת. הרב היה מאושר ביום בו ביקשתי את ידה של בתו, הבטחתי להיות בעל טוב לבתו ולקבל את הקטנה, נכדתו כבתי. קיבלתי את ברכתו לשידוך. כל חיזורי אחרי בת שבע נתקלו בסירוב, זו סירבה לוותר על עצמאותה, כל חיזורי נדחו למרות שידולי הרב ולמרות שילדתה הקטנה קיבלה אותי, כתחליף לאב, היא הלכה אחרי לכל מקום והפכה ממש לצילי. אך השם ישתבח שמו לעד, עובד בדרכים שונות ומשונות. ערב אחד חמקתי כדרכי לטמון את שלל התרומות בבאר הנטושה, לא הרגשתי איך הילדה הקטנה פוסעת בעקבותי, במהירות ירדתי לבאר העמוקה, כלל אינני מבחין בה באפלת הערב שירדה, הילדה שראתה אותי יורד לבאר ונעלם מעיניה התכופפה לפי הבאר, איבדה את אחיזתה ונשמטה פנימה בצעקה חדה, קלטתי אותה בזרועותי, דקות אחדות ישבתי בבאר, הילדה אחוזה בידי הרועדות. קיבלתי אזהרה מהשם! התחלתי לשחזר לילדה סיפור חדש, סיפור שונה. היא נפלה לבאר, ואני, ירדתי להציל אותה, שאלתי אותה בפעם המאה, למה ירדת? "חשבתי שראיתי חתול נופל לבאר" השיבה הילדה שהייתה ידועה כאוהבת חיות, ואז בא הדוד אדי ומצא אותך, המשכתי, ומה את רוצה הכי הרבה? הילדה ענתה, שאדי יהיה האבא שלי ושיקנה לי חתול, ומה אף פעם לא תעשי? שאלתי, אני תמיד אגיד לאדי לאן אני הולכת. זהו, הרקע היה מוכן, יושב בבאר העמוקה, בכיסי כל המטמון, על ברכי הילדה. שלפתי את הנייד מכיסי, אחד מבוגרי המוסד ענה, סיפרתי לו על הנפילה לבאר, וביקשתי שיביא עזרה. דקות ארוכות עברו, אני והילדה במעמקי הבאר משננים את הסיפור ומתווכחים על צבע החתול שהיא עתידה לקבל, ישבתי מחכך את כתפי בקיר הבאר ושורט מעט את לחיי. העזרה הגיעה ברעש גדול, הליקופטר משטרתי וצוות הצלה, אפילו צוותי הטלוויזיה הגיעו למקום. קשרתי את הילדה לכבל הארוך ששולשל לבאר, הילדה הועלתה במהירות ובעקבותיה הועלתי גם אני. עומד על פי הבאר, מלוכלך ומדמם, קרסתי ונפלתי. נו, דחק בו מיקי, ואז? מה קרה? הייתה תפילת הודיה המשיך אדי, התחייבתי לשם יתהדר שמו שאני חוזר בתשובה, ואתם יודעים, הבטחה בבית הכנסת חייבים לקיים, אתמול קיבלתי את הסמיכות לרבנות, ובשבוע הבא עם ירצה השם, אני מתחתן עם בת שבע, אפילו קניתי לילדה חתול, מוניתי לרב של מוסד הנוער בהמלצת הרב ומשטרת ישראל, עוד מעט זמן תפילה, בואו נתפלל ביחד
