הוא עמד לפני באמצע מגרש החניה ולא הפסיק לדבר, אנשים במצבים כאלה תמיד מדברים הרבה. חלקם בוכים, מספרים לך על המשפחה שלהם, מצטערים על כל מיני דברים שעשו או לא עשו. לחצתי על ההדק, זה מה שתמיד אני עושה. הוא השתתק והחליק על הריצפה החלקה, זה מה שתמיד הם עושים. הורדתי את משתיק הקול מהאקדח, החזרתי את האקדח לנרתיק הכתף והסתובבתי לכיוון המכונית שלי שחנתה בצד השני של מגרש החניה. ביציאה מהחניון לחצתי על הכפתור שמפעיל את הדיסק ושירו של שלומי שבת החל להתנגן במכונית. שיר אהבה עצוב על בחורה רחוקה, מדליק השבת הזה, הקול שלו נכנס לי לתוך הנשמה. קילפתי לי מסטיק חמצמץ והחלתי ללעוס במהירות, אסור לי לשכוח, אמרתי לעצמי, עדיין לא קניתי אוכל לכלבלב הקטן שלי. כזה כלב חמוד. הוא היה הקניה הראשונה שלי לשנה החדשה. קופי, זה השם שנתתי לו, כי הוא היה ממש העתק של הכלב הקודם שלי שהלך לעולמו. כלב שנאוצר קטן ונבחן שתמיד הראה לי את אהבתו בקישקושי זנב וקפיצות, קטן ואמיץ. הוא היה יושב ומתבונן בי כאשר הייתי מפרק את האקדח לגורמים, מנקה אותו ומרכיב חזרה. אף פעם לא התלונן. במיוחד אהב לשבת על ברכי כאשר הייתי צופה בתוכניות הטלוויזיה. טוב זה לא בדיוק כאילו הייתי לבד, הייתה לי גם את מריה הפיליפינית. בחורה מתוקה מריה, איזה בן זונה הביא אותה לארץ והבטיח לה שהיא תהיה עוזרת בית בבית עשירים, אבל הוריד אותה לזנות כבר ביום שנחתה בשדה התעופה בן גוריון. קצת אנגלית למדה במיסיון הקתולי בעיר מולדתה ושום עברית, קיבלתי אותה בטעות. זה היה באחד מאותם הימים ששום דבר לא הולך כמו שצריך, חיסלתי את הסרסור שלה כי שילמו לי. לי באופן אישי אין שום דבר נגד סרסורים. האידיוט הזה גר בקומה שניה של בית דירות בצפון תל אביב, דווקא היה לו טעם טוב. הריהוט בדירתו היה ממש שמרני, משהו בסיגנון צרפתי ישן, וגם הקורסון שלקחתי מהמטבח בדרך החוצה היה באיכות מעולה, את העוזרת פגשתי בסלון. מריה חזרה בדיוק מהסופר נושאת סלים, כאשר ראתה אותי נבהלה לרגע, כבר חשבתי לכבות לה את האורות. משהו עצר אותי לרגע, אולי המבט המפוחד שלה, אולי המחשבה שאני ממשטרת ההגירה, אף פעם לא שאלתי אותה. רוצה קפה? שאלה באנגלית רצוצה, באמת רציתי קפה, זה הולך טוב עם הקורסון שלקחתי מהמטבח. אתה חושב שדני גם רוצה קפה? לא, אמרתי בבטחון. אנשים מתים אף פעם לא שותים קפה, לפחות לא אלה שאני ראיתי. הוא מת? נבהלה מריה, לא עשיתי לו כלום. תרגעי, אמרתי, זה בכלל לא קשור אלייך. הוא פשוט התנגש במשהו ומת. במה הוא התנגש? שאלה מריה. האמת, היא לא נראתה יותר מפוחדת כל כך. הוא התנגש בכדור האקדח שלי, הסברתי. התשובה של הפיליפינית הפתיעה אותי. גם אני חשבתי להרוג אותו, איך אתה רוצה את הקפה? שחור, אמרתי והתחלתי להרכיב את משתיק הקול בחזרה על האקדח. אתה עומד להרוג אותי? שאלה הפיליפינית. אני לא בדיוק אוהב להשאיר מאחורי כרטיס ביקור, השבתי, מנסה לעצור את החיוך שלי. כן אמרה הפיליפינית, זה גם מה שאני הייתי עושה. את כבר הרגת מישהו? כן חייכה הקטנה, אבל זה היה רק ביזנס. הפסקתי להרכיב את משתיק הקול על האקדח. היא הגישה את הקפה בקנקן קטן, על מגש עם שתי כוסות. אתה בוודאי רוצה שאני אשתה ראשונה, ומזגה את הקפה החם לאחת הכוסות. אתה יודע, בפיליפינים לא שתיתי קפה, רק תה, אמרה. היא התכופפה בזהירות ולגמה מהכוס. רגע, הערתי לה, זו הכוס שלי. את צריכה לשתות מהכוס השניה. הפיליפינית חייכה, לא רע, חשבת שהרעלתי את הכוס ולא את הקפה. אתה יודע אמרה בשקט, אם אתה לא הורג אותי, אז תצטרך לקחת אותי איתך, החברים שלו יהרגו אותי. לא אם תהרגי אותם קודם, השבתי. אם אני אהרוג אחד מהחברים שלו, מה יקרה אחר כך? זה פשוט אמרתי, את כבר לא תהווי לי סכנה, ואני כבר מזמן צריך בחורה שתנהל לי את משק הבית. יש לך איזה סטיות מיניות? שאלה הפיליפינית. שאלה ישירה, היא כבר בודקת את מקום העבודה החדש. לא, השבתי, שום סטיות, רק בית הפוך, כלבלב קטן ואף אחד שיודע לבשל. כמובן שאת לעולם לא תוכלי להביא אדם זר לבית. ומה בענין הכסף? זהו, באתי לעבוד ועכשיו אני מוצא את עצמי מנהל ראיון בענייני תעסוקה. המשכורת תהיה טובה, הבטחתי. בקשר לאורחים, אין לך מה לדאוג, המשיכה הפיליפינית הקטנה. אבי מכר אותי לרועה זונות, כך שענין המשפחה סגור ואם תחשוב על ההיסטוריה שלי בישראל, בוודאי תבין שאינני מחפשת חברה. היכן הפספורט שלך? שאלתי, ברור היה לי שהפגר בחדר השני לקח ממנה את הפספורט. הוא שומר על הפספורט בכספת הקטנה שלו, אמרה הפיליפינית. סביר להניח שאת לא מכירה את מספרי הפתיחה של הכספת. זו כספת עם מפתחות אמרה, הוא תמיד מחזיק אותם בכיס, עברתי לחדר השני, הפגר היה באותו מקום, רק כתם גדול הלך והתפשט ליד ראשו. בסרטים תמיד יורים לאנשים בחזה, אבל אני לא אהבתי את זה ותמיד השתדלתי להשחיל אותם בראש. הפכתי בכיסיו ומצאתי את צרור המפתחות הקטן, זה היה קל יחסית, לצד הפספורט בכספת היה צרור של שטרות מגולגל וכמה תכשיטים. השארתי את התכשיטים בכספת ולקחתי רק את הפספורט והכסף, לרגע החזקתי את הפספורט בידי, עיני בוחנות את הפיליפינית שכבר עמדה בחדר מתעלמת לחלוטין מהפגר, עיניה הכהות נעוצות בידי, השלכתי לעברה את הפספורט ולאחר היסוס קל גם את חבילת הכסף המגולגל. תגידי לי כשזה יגמר, לא טרחתי לאיים עליה שלא תברח, היא לא עמדה לברוח, אם הייתה רוצה, כבר הייתה בורחת מזמן. אמא שלי הייתה אומרת שלכל סיר יש מכסה, אבל אף פעם לא חשבתי שלסיר שלי יהיו עינים מלוכסנות. אולי יש לך מספר טלפון של אחד מהחברים שלו? שאלתי. אין לו חברים אמרה, רק שותפים. היא הרימה את שפורפרת הטלפון ובקול בכייני במבטא הרבה יותר כבד ממה ששמעתי ממנה עד עכשיו. הודיעה למיכה שהפגר התנגש בשולחן,יש הרבה דם וכל הכסף שלו מפוזר על הריצפה בכתה. מיכה היה סרסור טיפוסי לעיר המסריחה הזאת. שלא תתקשרי למשטרה, הזהיר, אני כבר בא. עוד לא נולד סרסור שלא יקפוץ ממקומו כאשר ישמע על מישהו ששוכב על הריצפה בתוך ערמה של כסף. תוך דקות ספורות הוא התדפק על הדלת, לא התקשרת למשטרה? חקר, טוב שהתקשרת אלי, התכופף והחל להרים את שטרי הכסף שפזרתי על הרצפה. המהירות שבה פעלה הפיליפינית היתה מהממת, היא שיספה את גרונו בתנועה אחת, טוב זה היה קצת מלוכלך, בגלל כמות הדם שזרמה מגרונו, אבל הוא נפל במקום ורק רטט קטן ברגליו המשיך שניות מעטות. היה לי עצוב מאד להפרד מהאקדח, אמנם היו לי אחרים. בשבילי אקדח טוב זה כמו יצירת אומנות, חבל. חיברתי את משתיק הקול מחדש, הנחתי בידו של השחוט את האקדח ויריתי לכיוון החלון הפתוח, שישארו סימני אבק שריפה על ידו. הסרתי את משתיק הקול והנחתי לאקדח לנפול בתוך שלולית הדם, יש איזה דברים שאת רוצה לקחת מכאן? שאלתי, רק כמה בגדים, השיבה ממהרת לאסוף את חפציה בשקית קניות ישנה. עזבנו, לא במהירות, כשני אנשים שעוזבים בנין מגורים. אף אחד לא היה בחדר המדרגות, פשוט נעלמנו אל תוך העיר. עצרנו בדרך רק פעמיים. פעם אחת כדי לזרוק את כל הבגדים הישנים של הפיליפינית, ופעם נוספת כדי לקנות לה מספר בגדים חדשים. מריה, היא אמרה, שמי מריה. קצת קשה לי עם השם הזה, מריה, אמרתי. לכל הפיליפינים יש כמה שמות אמרה, השם הנוסף שלי זה אנה, אהבתי. שם יפה אנה, שם שהולך טוב עם השיער הארוך, הפנים הצרות והחזה הקטן. עכשיו אני אדם הרבה יותר שמח, לפעמים אני אפילו מחייך לפני שאני יורה. הכלבלב שלי החל לגדול והוא ללא ספק מעדיף את אנה עלי, אולי בגלל שהיא זו שמאכילה אותו, או בגלל שהיא מבלה איתו חלק גדול מהזמן, בהתחלה אפילו הייתי לפעמים מקנא, פעם גם אמרתי לה שיש לה מזל שהכלב לא מדבר, אחרת הייתי מספר לו שהיא באה מארץ של אוכלי כלבים. אנה הייתה מושכת בכתפייה ואומרת שהיא אכלה רק חתולים. חלק מהכלבים שהיא הכירה היה שמח לאכול חתולים. הבית היה תמיד נקי, המקרר היה תמיד מלא באוכל ומוסיקה שקטה הייתה מתנגנת ברקע, אני חושב שזו הייתה בעיקר מוסיקה פיליפינית, אבל מעולם לא שאלתי אותה. אתה רוצה לעשות סקס איתי? שאלה אותי אנה כבר בערב הראשון, רק כאשר את תרצי, אמרתי, אולי בגלל הדרך העדינה ששאלה אותי, אפילו לא הייתי נבוך. אנה חייכה ולא הוסיפה דבר, הגבולות נקבעו והיא הרגישה לגמרי בבית. ערב אחד כאשר עמדתי לצאת לעבודה, הרגשתי משהו שונה בחגורת הכתף של האקדח שלי, בחנתי את הנרתיק בקפדנות, אנה תפרה מתחת לנרתיק הכתף, הוסיפה סכין קטן, סטילטו יפני. צר ומאוזן לחלוטין, התפירה העדינה גרמה לכך שלא ניתן היה להרגיש בתוספת, הסטילטו היה תלוי בצורה שאיפשרה גישה קלה וחלקה. אין לי מושג היכן קיבלה את הכלי הקטלני הזה, אבל אהבתי. נקשתי קלות על דלת חדרה של אנה, כאשר פתחה, מביטה בי אוחז בנרתיק האקדח, הודתי לה ונשקתי קלות את מיצחה. אהבתי את היחסים המיוחדים האלה, בלי שאלות, בלי התנצלויות. במשך שנים הייתי שוכר מפעם לפעם חדר בבית מלון קטן שהיו לו קשרים עם נערות ליווי , אבל מאז שהופיעה אנה בחיי פסק ההרגל הזה. לפעמים הייתי תוהה עם גם זה קשור בפיליפנית הקטנה. אנה החזירה את הסקס לחיי, זה היה הזיון המשגע ביותר שעברתי. זה התחיל כאשר חזרתי לאחר יום עבודה ארוך, זו הייתה צריכה להיות עבודה פשוטה. יבואן של זונות מרוסיה החליט להוסיף להכנסתו והחל להבריח נשק עבור קהל הלקוחות שלו שהיו ידועים כחברי המאפיה הרוסית. לי באופן אישי אין שום דבר נגד יבוא, אבל זה הפריע לאחד המעסיקים שלי. הפריע לו מספיק בכדי להחליט ולחסל את היבואן במקום ציבורי, למען ידעו ויראו. כאשר העבודה נדרשת להעשות במקום ציבורי, אני לוקח יותר, העבודה הזאת הייתה צריכה להעשות כאילו היבואן חוסל בידי רוסיות. זה הצריך מעיל רוסי כבד, חולצה עבה מהסוג שהם אוהבים, משקפי לנין עם מסגרת דקה ושפם קווקזי. גם הנשק שנבחר היה אקדח רוסי כבד שהיה מיועד להשאר במקום הרצח כעדות. הסיבה לפגישה הייתה זונה צעירה שהוברחה ממצרים ושסופקה על ידי מזמין העבודה. כבר כאשר לקחתי את השרמוטה הרוסיה מפינת הרחוב, כפי שנקבע, הבנתי שיש לי בעיה. השרמוטה הייתה מסוממת לחלוטין, אם היה לי שכל, הייתי צריך להשחיל לה כדור בין העיניים במקום ולמצא לה תחליף בעצמי. אבל לפעמים כאשר דברים נראים קלים כל כך, הם צרה אמיתית. כבר בכניסה למסעדה הבחנתי ביבואן וגם הוא הבחין בי, יותר גרוע, הוא גם הבחין בבחורה, מכאן והילך התפתח גהינום אמיתי. מישהו ממש לא אוהב אותי. הזונה שהבאתי איתי הייתה סחורה ששיכת ליבואן ונגנבה מהאורוות שלו. הוא הושיט את ידו לכיוון המעיל שלו בתנועה שאני מכיר יותר מדי טוב. הוא עמד לשלוף אקדח, אז יריתי בו, בשביל זה הרי באתי למקום המטונף הזה בתחנה המרכזית הישנה. המשכתי לירות, בזונה שבאה איתי, בשומר המסעדה ואפילו במלצר הרוסי, עכשיו אני כבר עובד בחינם. שילמו לי למחוק מסריח אחד ואני כבר הפכתי את זה לאירוע ציבורי. התחמקתי דרך דלת המטבח האחורית של המסעדה, דרך הסימטה וישר אל תוך הקהל העצום של התחנה המרכזית. השפם והכובע נעלמו בפח האשפה הראשון שראיתי והמעיל שכיסה על הג'קט הקל הושאר על ספסל תחנת אוטובוס. את זוג הנעליים הכבדות החליפו מוקסינים מבד ששלפתי מכיסי הג'קט הקל ולבסוף נעלמו זוג כפפות העור הזולות בשרותים הציבוריים. בחוץ החלו להשמע סירנות ניידות המשטרה הממהרות למקום הארוע, בשלווה רחצתי את ידי עד למרפקים, מנקה את החומר שמרחתי כדי למנוע את אבק השריפה שמשחרר האקדח. שטפתי את פני ויצאתי לרחוב, צועד ישירות בחזרה אל זירת הפשע. מישהו ניסה לטגן אותי בסיפור הזה, בזה הייתי בטוח. מישהו רצה להפטר מהיבואן וממני באותו הזמן. קיוותי שאותו מישהו, אולי יהיה מספיק טיפש להשאר במקום. כן הוא היה מספיק טיפש להשאר במקום, מיכאל סרג'ו, האיש שבעבר סרבתי לעשות עבודה עבורו. סרג'ו פנה אלי פעם ואמר, "שמעתי שאתה עושה עבודות קבלנות", אני לא מתעסק בבניה השבתי והמשכתי, כאילו פשוט עשה טעות רגילה. מיכאל סרג'ו היה האיש ששלט בזנות בכל התחנה המרכזית הישנה, לפחות זה מה שהיו מזמרים ברחוב. הוא החליט להתפטר ממתחרה לא רצוי וניסה למחוק אותי באותו זמן. לא חשבתי פעמיים, התקרבתי אליו מאחור ועשיתי את העבודה שלי בסכין, משאיר את הסכין נעוץ עמוק בבסיס הגולגולת שלו. שום צליל לא נישמע, התרחקתי בצעדים מהירים נותן לו לנפול במרכז הקהל הצפוף. נישאר לי רק לטפל באיש שהזמין עבורו את העבודה, אבל זה כבר יכל לחכות. חזרתי הבייתה, משתמש במפתח וחומק ישר לחדר האמבטיה, כאשר גמרתי להתקרצף, כבר חיכתה לי כוסית משקה, סאקי, יין האורז החם שחודר כמו גנב למעמקי הבטן, ממשיך לרגליים ומחזיר לך את הרגשת היציבות. אנה ישבה בשקט, מרגישה שמשהו מסעיר אותי, בתנועות איטיות הורידה את החולצה מעלי ומבלי להוציא מילה החלה לעסות את כתפי וגבי, הריח החלש של המשחה שהשתמשה בה חדר לאפי, ריח של וורדים משכר ומרגיע, נשכבתי על ביטני והיא החלה לעסות את החלק התחתון של גבי, בתנועת יד קלה רמזה לי להסתובב והחלה לעסות את חזי, לאט לאט ירדה אל בטני, שיחררה את מכנסי והמשיכה בתנועות עדינות אל שיפולי הבטן, הרגשתי את גופי מתעורר למגע ידה העדין, מתמתח ומגיב על כל תנועה של ידה. לפתע התיישבה מעלי וכיוונה את אברי אל הפתח שנפער בין רגליה והחלה להתרומם ולרדת בתנועות קצובות, שום קול לא נישמע בחדר, הרגשתי את גבי מתמתח, כאילו יד ענקית אחזה בעמוד שידרתי וטלטלה אותו בעוצמה. ואז התפרצתי, הרגשתי את הנוזל החם זורם על ביטני, הרגשתי את אנה מתרוממת בתנועה חלקה ונעלמת לכיוון חדר האמבטיה. נשארתי לשכב זמן מה, מהרהר, כאשר התרוממתי, פתחתי את דלת חדר האמבטיה. אנה עמדה עדין תחת המים הזורמים והחדר היה מלא באדי מים. אנה עמדה זקופה תחת זרם המים, חזה הקטן זקור ושערה השחור כעורב מתוח ומכסה את כתפה. עיניה השחורות נעוצות בפני, צעדתי ישר אל תוך האמבטיה. היא הייתה שלי, בלי לבקש התחייבויות, בלי הצהרות אהבה ונאומים, היא פשוט הייתה שלי. ידעתי שמשהו השתנה בחיי, ההרגשה של זאב בודד הלכה ונעלמה משאירה אותי תוהה. נשאר לי לסגור מעגל אחד, אדי האיש שהזמין את העבודה בתחנה המרכזית. אדי חפר במכנסיו מחפש את צרור המפתחות של הרכב, מכונית מרצדס שחורה ומבריקה, הוא לחץ על השלט, מנעול המכונית הגיב בנקישה קלה, אדי מיהר להתישב במכונית, מבחין שהמנורה הפנימית אינה דולקת, מרצדס, אמר לעצמו, מניע קלות בראשו. לקח לך הרבה זמן להגיע, אמרתי מהמושב האחורי, בבקשה אל תעשה תנועה מיותרת. אדי ידע שאני אוחז באקדח מכוון לראשו, הוא ידע שאני משתמש במשתיק קול ושהזכוכיות הכהות של המכונית לא מאפשרות לעוברי אורח לראות את פנים המכונית. מה גרם לך להפיל אותי במלכודת הזאת? שאלתי. אחותי מלכה נסעה לטורקיה, הוא דיבר מהר, האנשים של מיכאל שמו את הידיים המלוכלכות שלהם עליה, אני יודע שלא אצא מהמכונית חי, אבל לפחות אתה יודע שאני לא סתם מושתן שדופק את החברים שלו. לכל אדם יש יום שבו המזל עומד על כתפו ושומר עליו, ביום כזה, גם אם אתה סוגר את עיניך ועובר את הכביש, שום מכונית לא תפגע בך, חשבתי שלאדי יש יום כזה. האמנתי שהוא אומר את האמת, האמנתי שהוא לא סתם מושתן, למרות שאף פעם לא חשבתי שהוא החבר הטוב ביותר שלי. אנחנו בסדר אמרתי רכות נוגע בכתפו, תגיד לי אם אתה צריך עזרה עם האחות. אדי ניסה לענות לי, אבל המילים לא עברו בגרונו. יצאתי לרחוב, הרגשתי קצת מוזר לשוטט בין כל האנשים, בדרך כלל אני מעדיף את הרחובות בלילה, שקטים וקרירים. בשעות הלילה המאוחרות הרחובות כמעט ריקים, אתה לא רואה את הטינופת המצטברת בפינות הרחובות, שלטי הניאון הקרים מוסיפים צבע לבתים הישנים, חתולים חומקים בלאט בין פחי האשפה ואור חלונות הבתים מוסיף לך ביטחון. בחיי, אם לא הייתי המרדים הראשי של העיר, הייתי הופך לאחד המשוררים. המחשבה הזאת גרמה לי לחייך, מנסה לתאר לי את עצמי, יושב עם מקטרת בפה וכותב על השלכת. חזרתי הבייתה, מילה חדשה יחסית עבורי, קודם זה היה רק מקום להניח את הראש. הוספתי את אנה והכלב וכבר הדירה הפכה לבית, כנראה שאני מתחיל להזדקן. הריח מהמטבח היה מהמם. אין לי שום מושג מה אנה בישלה שם, אבל רציתי לאכול את זה. בזמן שאכלתי, שאלה אנה בעדינות האופיינית שלה, אם לא יפריע לי שהיא תדבר בזמן שאני אוכל. למעשה, היא לא המתינה לתשובה והחלה לדבר. אתה חיי כמו סמוראי, אמרה, סמוראים עושים את אותם הדברים שאתה עושה, שומרים על האינטרסים של האדם שהם עובדים בשרותו. כך שכל מי שמסכן את חיי האדון, נעלם, אבל סמוראי לעולם לא לוקח את העבודה שלו באופן אישי, וברוב המקרים גם הוא לא מת במיטה, לסמוראי זה כבוד למות בקרב. הייתי רוצה לראות אותך חי הרבה יותר זמן מסמוראי. רציתי להכניס הערה צינית, אבל המשכתי להקשיב בשקט. זה התפקיד שלי לשמור שלא יקרה לך שום דבר רע, המשיכה אנה. העברית שלה הולכת ומשתפרת, ציינתי לעצמי. אנה המשיכה ללא הפסקה, אולי חששה שאני עומד לקטוע את שתף דיבורה. רגע, אמרתי, איבדתי אותך, על מה את מדברת? עיניה שטפו את פני, היא המשיכה. השארת היום מאחור אויב חי וכמו עקרב הוא היה יכול לחזור ולעקוץ אותך. ידעתי בדיוק על מה היא מדברת וידעתי שהדרך היחידה שהיא יכלה לדעת זאת, זה להיות במקום, קרוב, מאד קרוב. את היית שם אמרתי, הרגשתי את הזעה מתחילה לרדת במרכז גבי. הייתי הצל שלך על הקיר המשיכה אנה, ראיתי אותך יוצא מהמכונית ואת המכונית משתלבת בתנועה. חיסלת אותו? שאלתי, אנה המשיכה לדבר כאילו ולא שמעה אותי, מהתחלה רציתי לחסל אותו בעצמי, אבל לא רציתי שתראה את זה כפגיעה בכבוד העצמי שלך, אבל לא השארת לי ברירה, היא התנצלה. התבוננתי באנה, המרחק בין התרבויות היה כל כך רחוק, שלא ניתן לגשר עליו בכמה משפטים. ידעתי אני פשוט אוהב אותה, כנראה שהגיע הזמן להחליף מקום ומקצוע. כמעט קל למצוא אותי את אנה, מבלים ביחד בגלרית העתיקות בצ'יינה טאון, כל מה שאתם צריכים, זה למצוא את העיר הנכונה
