החלון הראשון
הוא עמד בטרמפיאדה הישנה ביציאה מהעיר, כתפיים שמוטות, אדיש לגשם השוטף, ראשו רכון כבוחן את האדמה, עצרתי, הוא ניכנס לרכב בזהירות מתנצל על כך שהוא מרטיב את מושב המכונית ושתק, הבחנתי ברטט הקל של כתפיו והדלקתי את מערכת החימום. גל חום נעים שטף את המכונית. יום ארוך שאלתי? חיים ארוכים הוא ענה, אתה קצת צעיר בשביל מילים כבדות כל כך, בעיות עם בחורה? הוא כמעט חייך, מוריד את מעיל הדגמ"ח הכבד. חושף דרגות קצין על כתפיות חולצתו. "נולדתי וגדלתי בכפר שלם", אמר, "אני כנראה אחד הבודדים שיצא קצין מהכפר הזה, היום פינו את המשפחה שלי מהבית. הממשלה מכרה את האדמה למשקיע עשיר, ומהיום אנחנו מפונים". היה קצת שקט במכונית, רק חריקות המגבים על החלון הרטוב קרעו את הדממה, עברו מספר דקות והבחור המשיך לדבר," בבוקר פיניתי משפחות ערביות מממבנים שהוחלט שהם חשובים להגנה האזורית, ממש מעבר לגבול, ובערב פינו את המשפחה שלי. טרקטור של עבודות ציבוריות עלה על הבית ומחק אותו, אני פליט". חיפשתי מילים לנחם אותו, אבל לא מצאתי כאלה. בוודאי פיצו אתכם על הבית אמרתי, "פיצוי? זה הבית שגדלתי בו, אני אחי ואחיותי, הלילה הורי ישנים במלון קטן, מנסים לסכם את שישים השנה האחרונות שהיו בארץ. פתחו להם חשבון בנק בסכום שמאפשר להם לגור בשדרות, אולי אפילו בבאר שבע, כל החברים הקרובים המשפחה נעלמו, הם פרקו את הכל". הוא הוציא מארנקו תמונה, בית ישן וקטן על רקע של בתי דירות חדשים, "את הדירות האלה היפות, בנו לעולים חדשים מרוסיה", אמר. ברקע היה הדחפור הגדול, צהוב, כמעט יכולתי לשמוע את רעש המנוע ואת צלילי הבטון המתרסק, "אבי שרת בצבא, וכך גם כל אחי" אמר. "היום אנחנו חסרי בית". את שאר הנסיעה העברתי בשקט, מקשיב למנגינות שקטות הורדתי אותו בכניסה לתל אביב. הוא הודה לי והלך, עדיין בכתפיים שמוטות מתרחק אל תוך הגשם. ניפגשנו מחדש בלוס אנג'לס, בחנות האלקטרוניקה הקטנה שלו, הוא הכיר לי את שותפו לעסק עלי, פלסטינאי מדרום לבנון, "יש לנו מכנה משותף" חייך, "שנינו פליטים". לאחר הפינוי הוא סירב לחדש את חוזה שרות הקבע שלו עם הצבא ושלח למפקד החייל את הדרגות בחזרה, הוא הודיע שהחליט שאיננו מתאים להיות קצין או חייל בצבא, ממשלת ארצות הברית העניקה לו ולבני משפחתו רשיון שהייה קבוע. כתפיו התישרו, מבט גהה שוכן בעיניו. הגאווה שאיבד באותו לילה חזרה, 
